בתשובה לאלכסנדר מאן, 16/12/99 0:17
מה רצה המשורר לומר בשירו? 1438
מר מאן היקר!
צר לי שבגלל הסגנון האסוציאטיבי והבוטה-לפעמים שבו אני משתמש אתה פוסל את כל טיעוניי במאמר כלא-רלוונטיים. אני כותב בסגנון זה כדי ליצור הדגשות לנקודות שאני רוצה להבהיר, ולא כדי "להידרדר" לרמה נמוכה יותר, כביכול.
בקשר ל"קישורים התמוהים" שלי: הלוגיקה הפורמלית אמנם אינה כורכת יחדיו פירסום, פופ, קולנוע ופוליטיקה יחדיו - אבל המציאות כן. ה"תרבות" האמריקאית שאליה התיחסתי אכן נוצרת מ"סלט" של השפעות כאלה, והיא רלוונטית לפוליטיקה של ימינו עקב האפקט הפופוליסטי של הדמוקרטיה בעידן תקשורת-ההמונים. אני לא יודע מה היה למאקיאוולי לומר באופן אישי על הנושא, אולם הטענות שלו בקשר להגעת הנסיך לשלטון עדיין מעניינות, גם אם שדה-הקרב עבר מהשדה לטלוויזיה.
אשמח מאד אם תגיב לתוכנו של המאמר ולא לצורתו.

ודרך אגב: אני לא מבקש לפסול אותך מלפרסם באתר עקב סיגנון כתיבתך (מה זה "קונזומנטים"? ) אז בבקשה אל תבקש לפסול אותי בגלל סיגנוני האישי.
שלך,
גיא וינר (וינסנט).
קונזומנטים 1440
צרכניים. מהמילה Consumer.
הסקה פשוטה, לא הכרתי את המילה לפני שקראתי אותה.
לא צריך לפסול אנשים מלכתוב בגלל ש_אתה_ לא מבין מה הם כותבים.
ובקשר לתגובתו של מר מאן, אני מסכים איתה בלב שלם. המאמר שלך נראה לי, במילה אחת, בכייני.
קונזומנטים 1520
בכייני אולי זו לא ממש המילה הנכונה.
הפרסומות אם נרצה ואם לאו הם הראי לתרבות חיינו. לא תמיד Cap Of Tea של כולנו.
זוהי מדינתנו,זוהי תרבותנו.
אם לא כך, הפרסומאים לא היו ממשיכים בז'אנר הזה.
קונזומנטים 3234
קונזומנטים=צרכניים, ובמקרה הנ"ל (שלא כמו במקרה חרא=צואה) הוא יעשה את אותה העבודה מצויין.
קול המון - כקול שדי 1444
מר וינר הנכבד,
אינני פוסל כלל את טיעוניך, אך הסגנון בו הם הוגשו היה זול והמוני מדי, ולראיה יכולים אנו לקרוא את תגובתך המנוסחת באופן תרבותי ואינטילגנטי(כדאי לתת את הדעת לתופעה שגם עיתון מכובד כעיתון ''הארץ'' נותן פתחון פה לפובליצסטים כיואל מרקוס, אשר בסגנונו מאפשר מכירת העיתון בתחנות דלק למניהן).
באשר לגופו של עניין - תרבות הצריכה ההמונית הינה תופעה ההולכת ומתפשטת על פני כוכב לכת זה, במסגרת הסדר (האמריקאי) העולמי החדש אשר קיבל תאוצה נוספת לאחר התמוטטות הקומוניזם. במסגרת פילוסופית חיים זו יש לכל מצרך את מחירו, בין אם המדובר בסחורות או באנשים. זו הסיבה לכך שאנשים שיש להם יותר אפשרויות לצרוך (קרי כסף), ואנשים שיש להם את האופציה להציע סחורות ושירותים עבור דרישה זו - עושים חיל.
כלל לא משנה אם אנו קוראים לחלק מאנשים אלו פוליטיקאים, שחקנים, סופרים, 'מעצבי' דעת קהל, סלבריטיס, רבנים, במאים ושאר ירקות. המכנה המשותף של רוב האנשים הנ''ל ודומיהם שיש להם מן ה'משהו' הזה (קרי כסף), יעשו הכל כדי לא לאבדו, וכמובן - להרבותו בכל דרך.
הדרך הטובה והיעילה ביותר לכך הינה טימטום ההמונים, והאמצעי הטוב ביותר לכך הינו מכשיר הטלביזיה הביתי. מבחינה זו ניתן לומר שג'. אורוול טעה היות ואין האח הגדול מתבונן דרך הטלסקרין בהם אלא הם בו, בהתמכרות הולכת וגוברת.
זו כנראה אחת הסיבות לכך שסרטים (במיוחד אמריקאים) נראים כפרסומת לתופעה המכונה חיים, ושסרטי פרסומת למניהם בנויים על פניה לתת מודע של קבוצה זו או אחרת, וככל שהקבוצה רחבה יותר חייב המכנה המשותף להיות נמוך יותר.
אינני רואה באופן אישי שום אלטרנטיבה לתרבות צריכה זו, אשר את צידה האפל ניסו מפגיני העיר סיאטל בארה''ב לפני כשבוע להראות.
כל אמת לא פופולרית וכל היגד בעייתי כמו למשל שמשאביו של כוכב לכת זה מוגבלים - לא יבחרו על ידי הציבור, בין אם אובייקט הבחירה יהיה שמפו או פוליטיקאי.
זוהי האמת המרה על תרבות הצריכה המערבית הדמוקרטית. אין לה אלטרנטיבה.
היא הרע במיעוטו.
בברכה
אלכס מאן

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים