בתשובה לאסף ברטוב, 28/11/01 3:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממש לפני כמה ימים ראיתי פעם נוספת את המייסטרזינגר מנירנברג. כבר מצלילי הפתיחה ברור שהאופרה הזו לא תהייה דומה לזכות המטא-היסטורית והרוחנית של פארסיפל או לקדרות הפסיכו-פילוסופית של וולקירה. שני אלו נפתחות ב"התגלות והארה" של כלי הקשת. אולם, המייסטרזינגר נפתחת במארש מלכותי שמנוגן בכלי הנשיפה ממתכת, ושאליהן מצטרפים החלילים בשירה מיתרוננת. אבל, אסור לטעות ולחשוב שהבהירות והטון המרומם של האופרה מוביל כביכול למהתלה קומית חביבה (אם כך אפשר לקרוא ליצירה שנמשכת כ-6 שעות). לא ולא, וואגנר רקם גם באופרה הזו שכבות על גבו שכבות של הגות פילוסופית ואמנותית עמוקה. אני חושב שיצירות גדולות שנשארות חקוקות בזכרוננו ושיש להן השפעה על התפתחות האמנות והתרבות, מתיחדות בשכבות המרובות של משמעויות שאפשר לגלות בהן. מתחת לשיכבה המיידית של סיפור על אומנות ואהבת אמת למול אמנות שמשמשת קרדום לחפור בה, מסתתרת שכבה נוספת (ובהחלט לא אחרונה). מייסטרזינגר מתארת כיצד "שיר נולד" בהופעה חיה. אנחנו חווים בזמן אמת (בימתי כמובן) בתהליך היצירה האמנותי. על הבמה, לנגד עינינו ואזנינו, האביר וולטר כותב שיר ומלחין לו מנגינה. בהדרכתו של הסנדלר זאקס, מייסטרזינגר בעצמו, וולטר לומד כיצד לחצוב מתוך החלום שלו שירה ולחן, שמספרים את האוטוביוגרפיה שלו, את המטמורפוזיס שהוא עבר, מאביר שמשתמש בחרב, למשורר שמשתמש במלים. אני לא מכיר אופרה אחרת שכותבת את עצמה תוך כדי הביצוע על הבמה. (אגב, מעניין שכמו אצל הנס כריסטיאן אנדרסן, גם וואגנר משתמש בסנדלר בתור האומן המושלם). למשל, בקטע שאולי יזעזע את אלי אשד (לפי תגובה 143819) וולטר שופך אש וגופרית על החוקים והכללים לכתיבת שירה של גילדת המייסטרזינגרס, ושבגלל שהוא לא הכיר וידע איך לכתוב על פיהם הוא נפסל במבחן הקבלה: הא, המומחים האלה! הטבע הדביק, המאוס של כללי החריזה! לצאת לחופש! שם מקומי. כמו רוחות רעות הם באים עלי ללעוג לי. וולטר חסר הנסיון אך בעל כוח הרעננות והחידוש, מרגיש שחוקי ההכתיבה והחרישה של הגילדה כופים עליו להיכנס לכותונת כפיה פורמליסטית ומדכאים את כוחות היצירה שלו. האנס, המשורר החכם, מבין לליבו ומראה לו כיצד יש להשתמש בחוקים כיד לשחרר את כוחות היצירה. הדיאלקטיקה המרתקת היא שמצד אחד דרושים חוקים וכללים אך אסור שאלה יחנקו את כוחות החידוש. כדי ליצור משהו חדש ומשוחרר צריך בסיס של כללים שממנו "משתחררים". וכך מראה לנו וואגנר כיצד נבנית אומנות, כיצד נוצרת אומנות וכיצד יצירת אמנות מקבלת את משמעותה. וואגנר גם מראה לנו מי בכלל נותן ליצירה משמעות, כי הרי לשורת שיר אין משמעות מתוך עצמה אלא רק השומעים נותנים לה משמעות. לדוגמא, בקמסר מנסה להשתמש בשיר של וולטר אבל מכיוון שהוא לא יודע מהו המקור ממנו וולטר שאב את חומרי השיר, הרי עבור בקמסר מילות השיר נהפכו פשוט לרצף הברות ומילים חסרי קשר ומשמעות, וכך בבושת פנים הוא נאלץ להימלט מליגלוגם של בני העיר. מדוע מאיר שלו? אני חושב שבהסתייגויות מסוימות, הספר האחרון שלו 'פונטנלה', הוא גם יצירה שמראה לנו כיצד מתהווים סממני תרבות מתוך חומרי המציאות, הדמיון וההיסטוריה. אמנם, בניגוד לוואגנר, פונטנלה היתה רק יוצאת נישכרת אם הספר היה קצר יותר, אבל הצורה בה שלו מוביל אותנו למעמקי הנפש המתהווה, מזכירה לי מאד את המייסטרזינגר. כמו הרומנים הקודמים של שלו, גם פונטנלה מספרת סיפור פרוזאי של אותו זמן מיתולוגי ישראלי-רוסי-עמק יזרעאל. אם קוראים את הספר רק ברובד הזה, הרי שלטעמי מהר מאד אפשר להשתעמם ממנו, משום שיש פה פחות או יותר חזרה על אותם מוטיבים של 'רומן רוסי, או 'עשיו'. אבל בניגוד לרומנים הקודמים, נראה ששלו העמיק עכשיו ונתן לנו הארות עמוקות יותר. אני לא יודע אם הוא אכן התכוון לזה או שפשוט זה מה שאני קורא בספר, אבל זה לא כל כך משנה. אני גם לא חושב שמידת ההשפעה של 'פונטנלה' שווה בחשיבותה להשפעה של 'מייסטרזינגר', אבל גם זה לא כ"כ משנה. פונטנלה מראה לנו ברובד אחד כיצד נוצר זיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. כיצד נבנה הזיכרון הישראלי מתוך חומרי המציאות אמיתיים ובדיוניים. הזיכרון משחק תפקיד חשוב בחיי משפחת יופה. למעשה, הזכרון הוא הדבק שמאחד ומניע אותם. בנוסף לזכרון ישנם החוקים והריטואלים שמזהים את בני משפחת יופה, הצורה בה הם חותכים לחם, ביטויים יחודיים למשפחה וכו'. החוקים יוצרים מסורת, בונים שבט, בוראים עבר כמעט יש מאין ומקימים לעצמם (ולישראלים בכלל) מיתוס רב עוצמה. וואגנר ושלו מראים לנו את המטבח בו נוצרת האמנות, הזכרון, המיתוס. אבל, אנחנו לא צופים סבילים שהולכים הביתה בתום ההופעה. עצמם הצפיה באופרה, ועצם הקריאה בספר בוראת בתוכנו את האמנות, כי הרי לאמנות אין קיום בלי האדם, היצור והצופה, הסופר והקורא. אמנות היא מדיום התקשורת הנפשית שמאחדת את בני האדם. אולי זה נכון יותר לגבי המייסטרזינגר מאשר פונטנלה, אבל לטעמי בהחלט יש פה תהליך אקטיבי ודינמי. תוך כדי הקריאה בפונטנלה אנחנו מהנהנים לעצמנו למקרא התאורים והסיפורים של בני המשפחה 'אח, כמה שזה נכון, זה כל כך אמיתי' ובלי משים נבנה בתוכנו זכרון מיתי חדש-ישן שאולי יתקבע בנפשנו. כך שאחרי זמן מה זהו סיפורי סבתא משעשעים הופכים להיות מיתוס מעצב והרה גורל. בדיוק כמו ששיר על חלום אהבה הופך להבנה על מהותה העמוקה של האמנות, ואשר אולי מוביל ליצירה של אמנות נוספת. ____________________ בלינק הזה אפשר לקרוא את סיפור האופרה, להקשיב לכמה קטעים ולראות תמונות בתמונה הזו, ראש גילדת המייסטרזינגרס, הסנדלר האנס זאקס (הבס הנהדר ג'יימס מוריס) מתעלל ומשפיל את בקמסר, שמנסה לשיר סרנדה לאווה: בתמונה הזו, האביר וולטר שר את השיר שניצח בתחרות וזיכה אותו בידה של אווה: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של "איך שיר/זכרון נולד" ברבדים של סיפור, זכרון, הבנייה ושכתוב הוא ראוי ובעל ערך, נכון - אבל ב"פונטנלה" אפשר היה לראות את הטכניקה שמאחורי הרעיון, וזה מה שלא אהבתי. הרגשתי ששלו מאכיל אותי בכפית: "את תרגישי שאני שוכח דברים ומנסח אותם מחדש ומבנה אותם, ויהי מה!". הרגשתי שהשימוש בנוסחה נותן לצורה בכורה על התוכן, ושמאיר שלו לא נותן לי מספיק קרדיט לעמוד על הנימים העדינים שבתהליך בכוחות עצמי. אבל את ההשוואה לוואגנר אהבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה של אסף החזירה אותי לקרוא שוב את דבריך, ואני תוהה איך לא שמתי לב לכך לפני כן: האופרה, כפי שאתה מתאר אותה, די מזכירה את הספר "מאסטר ומרגריטה" של בולגקוב (שנכתב מאוחר יותר, כמובן). הפתיחה הקומית-כמעט, האמן שלומד גם מתוך חלום איך להמשיך את יצירתו, ההתעמתות עם גילדת היוצרים, וכמובן, בניית היצירה תוך-כדי התקדמותה (ספר שכותב את עצמו תוך כדי קריאה, אם תרצה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |