 |
שמעון,
נראה שהדימוי הלא-מודע של הפאם פטאל כבר השתרש עמוק בתקופה בה סופרו וחוברו סיפורי התורה. קל וחומר שהדימוי הזה היה קיים במוחם של אלה שחיברו את המידרשים והאגדות על סיפורי התורה.
הסיפור בבראשית על הליכת משפחת אברהם למצרים חושף את הפרסונה הזו ביחסי הזכר השליט והנקבה הכנועה. ראשית, המידרש אומר שבכלל אברהם הוא גיבור העלילה, הוא המוטיב העיקרי שבסיפור (הזה בפרט, ובכל התורה בכלל). אבל, משום מה, הגיבור העיקרי הזה "היה עיקר ועשה עצמו טפילה". אברהם הצניע את עצמו לשולי הסיפור למרות שבעצם הוא העיקר, בגלל שהוא זה שדימיין היתגלות אלוהית, הוא ולא שרה. אותו זכר שיצר לנו אובייקטים ממשיים ודמיוניים, הציב אותם למעלה, בשמים, ואז שם את עצמו כקרוב ביותר אליהם ומכאן שהוא שואב מן הקרבה המדומינת הזו כוח להשתלט על השאר.
אברהם אומר לשרה, לאישתו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". פתאום הוא נזכר להחמיא לה על יופיה, דווקא כשהם בדרך למצרים. הרבה פרשנים ראו בזה דבר לא מוסרי, וניסו למצוא תרוצים כדי לישב את הקושי. אבל, למעשה אברהם היה מוטרד מיופיה של שרה בגלל שהוא ימשוך תשומת לב והיא תעמיד אותו בסכנת חיים. הוא פחד שיהרגו אותו בגלל שיחשקו בה. בעצם, יש בזה הגיון משום שחוקי הטבע פועלים בצורה כזו, מלחמת מוות בין הזכרים על הנקבה היפה והפוריה.
אז, הזכר, ששם את עצמו במרכז, או לפחות הפרשנים [הזכרים] שמו אותו כעיקר המסר, חושש שהוא ימצא בסכנת חיים לא בגלל מה שהוא (זכר, גבר) אלא בגלל שהוא בעלה של שרה. הפאם פטאל היפה, שלמרות שהוא נמשך אליה, מהווה עבורו סכנת חיים.
אגב, נראה לי שבסיפור הזה של אברהם ושרה ישנה עוד פרסונה מינית אחת מעיקה. אתה יודע על מה אני חושב?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש