 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה זה בכלל אושר? הכתבה מציעה את ההגדרה "רגשות חיוביים ושליטה עצמית", הגדרה שאסוציאטיבית לא מתקשרת לי דווקא עם אושר. כשאני קורא גם שבודהיסטים שמנוסים במדיטציה "פחות מועדים" להלם, הפתעות או תיסכול, ברור לי שאני מוותר על זה לגמרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מי שחי על סמך צורת חשיבה פילוסופית מנותקת מהמציאות, יהיה אדיש אליה בהתאם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם בגלל שגדלנו על התפיסה המערבית של אושר, שמדברת על אקסטזה רומנטית וחושית, שמדגישה יצרים ורגשות. אישית, אני חושבת שאושר מתקשר טוב יותר לתחושה מפויסת, משלימה 1. זו גם תחושה שנעים וקל יותר לשמור לאורך זמן מאשר אקסטזה (ועל המחיר שמשלמים על אקסטזות, בפעם אחרת). 1 להבדיל מ"אפאתית". הבדל גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המחקר והכתבה מתפרסמות בעולם המערבי (בעצם, כל מה שזה אומר זה שלאוניברסיטת וויסקונסין יש יח"צנים טובים). בקריאה ראשונה של התגובה שלך נדמה לי שבפשטות מדובר על רגשות אחרים לגמרי, ומסיבות שונות אנחנו משתמשים באותה מילה כדי לתאר אותן. אבל אולי בעצם אני לא מבין את מה שהתכוונת לומר. האם זה שהרגשות האלה (אקסטזה, "תחושה מפויסת") תופסים את אותו "מקום" בנפש שלנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא מבינה מה התכוונת לומר. אני מתארת לעצמי רק זאת: אדם שנתון לשליטה חזקה ומתמדת של הדחפים/רגשות שלו, יתפרץ כל הזמן וינוע בין כעס גדול לשמחה גדולה. אולי הוא יגיע לרמות רגשיות מסעירות מאוד וייהנה מזה לפרקים, אבל האם הוא יגדיר עצמו כ"מאושר"? מן הסתם הוא יאמר שהוא מאושר רק כשרגשות השמחה/אהבה/יצירה מתפרצים אצלו, ובשאר הזמן יהיה אומלל ברמות גבוהות. אקסטזה היא לא תחושה מפויסת. אקסטזה היא התרוממות רוח מלווה בתחושת דחיפות, מלאת אדרנלין. היא יכולה לנבוע מאהבה, מחיבור לטבע, מסקס, מסיפוק יצירתי... ברגע שמופיע גורם שלילי, או שחייבים להתעלם ממנו, או שהאקסטזה מפנה את מקומה למרה שחורה/ פרץ זעם. התחושה המפויסת היא עידון של הדברים האלה - היא הרבה יותר מאוזנת. היא החיוך הקטן שעולה על שפתיך כשאתה סתם הולך ברחוב, ומבין שאתה לא זקוק לדבר כרגע, ש"הכל בסדר" (וזה לא משנה אם לא הכל בסדר בעולם/בחיים שלך באותו רגע). היא גם לא אמורה להיעלם לגמרי כשמופיע רגש שלילי, היא לא ההיפוך שלו (כמו שהאקסטזה היא היפוך שלו) אלא מרחפת מעליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נדמה לי שאני מבין. לפני עשר שנים הייתי טוען שהתחושה המפוייסת היא ''ויתור'' ולא ''עידון''. אבל מסתבר שגם אני מתבגר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |