בתשובה לדובי קננגיסר, 24/01/01 12:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דובי, האח! נגעת בנקודה מאד חשובה: שאלת המרקסיזם והלאומיות, ובהמשך אנסה לפרט. אבל לפני כן שתי הערות: א. אינני מרקסיסט. העובדה שיש לי בקיאות מה בכתבי מרקס אינה הופכת אותי למרקסיסט, ממש כשם שההכרות שלי עם כתבי אדם סמית אינה הופכת אותי לקפיטליסט. (אישית, אני פחות או יותר מה שנהוג לכנות סוציאל-דמוקרט). ב. דיקדוקי עניות מרקסיסטיים: פיצוי כספי שיקבל פלסטיני אינו'אמצעי יצור' אלא 'ממון' ('ממון' להבדיל מ'הון': ממון הוא סתם כסף, הון הוא כסף שעושה כסף). גם אם הפלסטיני יקבל 100,000 דולר, שיוכל לקנות בהם דירה בבקעה אל גרביה עדיין הוא יישאר מחוסר אמצעי ייצור. אך אם יותר לו לרכוש חלקת אדמה ומטע זיתים בכסף זה, הרי שאז כבר יעמדו לרשותו אמצעי ייצור חקלאיים. ולסוגיית הלאומיות והמרקסיזם: מרקס תפס את הלאומיות כ"תודעה כוזבת", ממש שכשם שיוסי גורביץ (מסיבות קצת אחרות) סבור שתפיסת הלאומיות היהודית בקרב הישראלים היא תודעה כוזבת. המרקסיסט מאמין שהחברות האנושיות ממהותן מבוססות על יחסי הייצור, על אופי הפעילות הכלכלית שלהן. כל תיאור של חברה או תפיסה עצמית חברתית שאינם מושתתים על הבנת יחסי הייצור באותה חברה הם כוזבים. מרקס סבר שהלאומיות היא זריית חול בעיני הפרולטריון העולמי ממש כשם שהדת היא "אופיום להמונים". אגב, ישעיהו ברלין, כותב בספרו "נגד הזרם" במסה "הלאומיות" שכל הוגי הדעות הרציונליים של המאה ה-19 סברו שהדמוקרטיה הליברלית היא הצורה המספקת ביותר - או לפחות, הפחות בלתי מספקת - של הארגון האנושי, שהלאומיות היא שריד לא רציונלי של העבר והיא תגווע עם הזמן. הם טעו בגדול! המאה ה-20 הוכיחה שהלאומיות היא כוח עצום בגיוס המונים לפעולה. אחד מראשוני הקומוניסטים שהבין די מוקדם את כוחה של הלאומיות היה סטלין שקבע שהסוציאליזם עשוי לקום בנפרד במדינה אחת (להבדיל מטרוצקי שפיתח את התורה התומכת במהפכה עולמית.) גם מאו צה טונג הבין את כוחה של הלאומיות, ב-1937 לאחר המסע הארוך והמאבק המתיש עם הכוחות הלאומניים של צ'יאנג קאי-שק חבר אליהם לזמן מה כדי להלחם במשותף נגד הפולש היפני. המהפיכה הקומוניסטית בסין צעדה לאורך כל הדרך על שתי רגליים: רגל קומוניסטית ורגל לאומית. מעטים מאוד מבין האיכרים הסיניים שצעדו עם הדגלים הקומוניסטיים של מאו צה טונג קראו את מרקס אבל את השפה הלאומית הם הבינו היטב. עד היום המפלגה הקומוניסטית בסין היא לאומית לעילא. ועכשיו בחזרה למקומותינו: התיאור בתגובתי הקודמת, שאליו התייחסת, של הפלסטינים כמי שאיבדו את אמצעי הייצור שלהם והפכו לפרולטריון חסר כול ולכן אין להם מה להפסיד אלא את כבליהם, עשוי להיות תקף גם אם הפלסטינים עצמם אינם מדקלמים סיסמאות מרקסיסטיות אלא סיסמאות לאומיות. בחנתי את המצוקה במשקפיים מרקסיסטיות, אך אין זה אומר שהמפכה הפלסטינית חייבת שיהיו לה גילויים מרקסיסטיים בפועל. אתן לך דוגמא מקבילה לטעמי: ש"ס. גם עדות המזרח שעלו לארץ בשנות החמישים הפכו לפרולטריון תלוש ומנוכר. כאן לא גוייסה הלאומיות להחלצות מהמצוקה, אלא הדת. המרקסיסט יטען שמצביעי ש"ס לוקים בתודעה כוזבת, שהם לא מבינים את הסיבה האמיתית למצוקתם, אבל הם מה איכפת להם, מרגע שהם אומרים "ישתבח שמו" הם מבחינתם מפסיקים להיות פרולטריון דפוק, הם הופכים להיות לציבור מגובש בעל גאווה שמסוגל לכפות את רצונותיו על הקפיטליסטים הן של ישראל אחת הן של הליכוד ובוודאי ובוודאי של שינוי. לסיכום, הניתוח המרקסיסטי של המצוקה הפלסטינית עשוי להיות תקף גם אם הפלסטינים כדי להיחלץ ממצוקתם הפרולטריונית מגייסים את כוחותיהם למאבק באמצעות סיסמאות לאומיות. נ.ב, אחרי שכל הדברים האלה נאמרו, ברצוני לציין שמכיוון שאיני מרקסיסט איני תופס את הניתוח המרקסיסטי של המצוקה (או של כל עניין אחר) כחזות הכול. כך גם, להבדיל, למשל, מיוסי גורביץ, יש לי תודעה עברית-לאומית-ציונית שהיא חלק בלתי נפרד מזהותי, שכמובן איני רואה בה תודעה כוזבת. ובלשון מרקסיסיטית: איני חושב שההוויה קובעת באופן בלעדי את התודעה, אלא שיש יחסים דיאלקטיים ביניהם. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |