 |
הלואי וניתן היה לפנות את האישה המסכנה לבית החולים, לטפל בה כראוי ולהציל את חייה. אולם ברור כשמש שהדבר לא היה אפשרי, לא מבחינה ביצועית אלא מבחינת צרכי המשימה שהתבצעה באותה העת באיזור.
אתה יכול ורשאי לפטור את דברי ב"אין טעם לדבר איתך". הרי אני לא אנושי, לא אכפת לי מחיי אדם או מיחס לאוכלוסיה. מי שאכפת לו מהדברים הללו הוא 'יפה נפש' לטעמי. אדרבא, שכנע את עצמך בכך - לי אין בעיה עם זה.
אבל אם תנסה באמת להבין את דרך המחשבה שלי אולי תבין שהראיה שלי היא היקפית יותר, גדולה יותר משלך.
בקרב, אסור למפקד העליון לחשוב על החיילים הנלחמים באופן אישי. הוא חייב לראות את התמונה הכוללת, בצורה מחושבת ואפילו קרה, ולנהל את הקרב בראיה טקטית. כך גם במקרה הזה - הדוגמא האישית והספציפית שניתנה כאן היא נוראית ומעוררת רגשות חזקים מאוד אצל כל אדם שקורא אותה. כן, גם אצלי. אבל החכמה היא לראות את תמונת המצב בגדול יותר, להכליל, לא להסתכל על מקרים ספציפיים. מקרים כאלו עשויים, בבוא העת, להבחן כל מקרה לגופו, אבל כמכלול יש לנהוג עם כל המקרים בצורה אחידה. הרי אתה יודע בדיוק למה מסוגלים המחבלים הרצחניים - להתחבא בתוך אמבולנסים, מאחורי ילדים, בבתי ספר ומה לא. למה שניקח את הסיכון וניתן למישהו לעבור? אותו חייל שמנע את המעבר עשה בדיוק מה שהיה צריך לעשות - הוא לא הזניח את החולה, הוא הזעיק את הרופאים, שאכן הגיעו בסופו של דבר. חבל שזה היה מאוחר מדי.
אני בטוח, אגב, שאותה חולה פלשתינאית קיבלה יחס הרבה יותר טוב וחיה זמן רב הרבה יותר מאותם שני חיילים מסכנים שבוצע בהם לינץ' ברמאללה.
ועוד אגב אחד: הראיה הקרה הזו שאני מדבר עליה נכונה לשני צדי המתרס - בד"כ אחרי פיגועים רצחניים אצים רצים אנשי השמאל אל התקשורת ומבצירים במנהיגי הימין שלא להגיב בחופזה ובנמהרות, לא להגיב מתוך אמוציונליות אלא מתוך רציונליות ומחשבה. אם אתם כל כך מחושבים ורציונליים, הכיצד אתם קופצים וזועקים חמס כשאתם שומעים סיפור מזעזע אחד מהצד השני? מה אומר לך, חזיר אלמוני יקר - אם אתה מעדיף למות מאשר לחיות עם אנשים כמוני, בבקשה. אני מתכוון להמשיך לחיות, גם אם על חרבי, גם אם אאלץ לבצע מעשים שהייתי מעדיף לא לבצע, וגם אם אצטרך לחיות עם אנשים כמוך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש