בתשובה ליפעת, 25/05/03 18:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יפעת, א. האינדיבידואליות כקונסטרוקט (מבנה) תרבותי: בפסקאות שציטטת מהמאמר מובלעת ההנחה הבאה: "האינדיבידואליות היא המצאה תרבותית". היא התפתחה באירופה מאוחר יחסית (אמנם התפתחויות תרבותיות הן עניין ארוך ומתמשך, אך יש הגורסים שהאינדיבידואליות במתכונתה המודרנית התפתחה רק במאה ה-18, עם עליית הבורגנות). אם זה נראה לך תמוה, הרי שבהחלט יש עדויות אנתרופולוגיות לכך שבחברות שבטיות, באפריקה למשל, אין תפיסה של "אינדיבידואליות" כלל ועיקר. גם במזרח יש תורות למיניהן הדוגלות "בהתחברות" ליקום, לרוח הקוסמוס וכו', להבדיל מההתבדלות וגיבוש האישיות כדבר שלעצמו, המאפיינים את האינדיבידואליות המערבית. לפתח את "האינדיבידואליות" שלך, זהו אפוא ציווי תרבותי מערבי. אתה אמור לפתח את האישיות המיוחדת שלך, את הסובייקטיביות שלך. (כעת, קראי את הציטוט האירוני על הציווי הזה, שהבאתי בפתח חלק ב' של המאמר מאחד מספריה של אורלי קסטל בלום. את רואה את הקשר?) ג'יימסון טוען שהציווי הזה מאפיין את המודרניזם, ואילו בעידן הפוסטמודרני הסובייקטיביות המודרנית שוקעת. השקיעה הזו מכונה "ביזור העצמיות" או "מות הסובייקט." ב. פנים וחוץ: בניית האינדיבידואליות הפרטית היא בניית תחום סגור. מודלים מודרניסטיים המתארים אותה ינקטו בתפיסה של פנים וחוץ. אם לומר זאת בפשטות, יש נפשיות, הנגישה רק לבעל הנפש ויש העולם שמחוצה לו, ולא בקלות נפרצת המחיצה בין הפנים והחוץ. כך, למשל, המודל הפרוידיאני מדבר על "הסמוי" לעומת "הגלוי". האנאליזה הפרוידיאנית היא שיטה (פרשנית) שלדעת המחזיקים בה מאפשרת לחדור פנימה בעד המחיצה (ההסתרות וההדחקות) ולגלות את נבכי הנפש (כולל גם את הנוירוזות והסיבות להיסטריות, בהקשר לשאלתך). ג'יימסון מכנה דגמים תיאורטיים של פנים וחוץ בשם "דגמי עומק". כזהו למשל גם המודל האקזיסטנציאליסטי של האותנטיות לעומת חוסר-האותנטיות. היחיד, חווה את הנתק שלו מן העולם החיצוני - עקב כך שבנה את הסובייקטיביות שלו כשדה סגור לעצמו - בצורה של בדידות, חרדה וניכור (ואף היסטריה ונוירוטיות), ואלה באים לביטוי בציורו של מונק "הצעקה". הציור תופס את האינדיבידואל ברגע התמלטות הצעקה מן הפנים אל החוץ. הרגע הזה הוא רגע רב "הבעה", ובהקשר זה טוען ג'יימסון טענה מעניינת: "ציורו של מונק מראה לנו שההבעה מחייבת את הקטגוריה של המונדה האינדיבידואלית." במילים אחרות, הדגם של פנים וחוץ הוא תנאי הכרחי להיווצרות הבעה; ההבעה היא מעין קרינה של הפנים כלפי חוץ, אך אם אין לנו פנים וחוץ, לא תתאפשר גם הבעה. וזה בדיוק מה שקורה בדיוקן מרלין מונרו (ודיוקנאות אחרים) מאת וורהול. זהו ציור חסר אקספרסיביות לגמרי טוען ג'יימסון. הוא שטוח, אין בו עומק, מה שאנחנו רואים זה מה שאנחנו מקבלים, שום פנימיות לא מסתתרת ולא נרמזת בדיוקן מרלין מונרו, יש לנו רק חוץ ואין פנים, ומשום כך גם מרלין מונרו זו לא משדרת שום הבעה. הפוסטמודרניזם, אומר ג'יימסון, אמור לציין את קיצה של דילמת הבדידות המחניקה של המונדה (היות שהולך ומתבטל החיץ בין הפנים לחוץ). קץ "האני" הבורגני גורר עמו, מן הסתם, גם את קצן של הפסיכופתולוגיות של אותו "אני" (הנירוזות הפרוידיאניות, למשל). נשאלת אפוא השאלה, האם עם היעלמותם של הניכור, החרדה והנירוזות המודרניים בעידן הפוסטמודרני הגענו אל המנוחה והנחלה, אל איזושהי נירוונה? אפשר, ששרי אריסון הגיעה לכך, אבל כידוע רובינו לא, אנחנו סובלים מתסמונות אחרות. יש בספרו של ג'יימסון תיאור ואפיון של התפוררות הסובייקט בעידן הפוסטמודרני והשפעתה על הפסיכולוגיה שלנו. אולם לא פירטתי את הדגם הזה במאמר מפני שהוא מסובך ומניח התמצאות בשיטתו של לאקאן, ממשיכו הפוסטמודרני של פרויד, ובצרור מושגים תיאורטיים מורכבים נוספים. במאמר הסתפקתי רק בהמחשת דבריו של ג'יימסון ש"הסובייקט הפוסטמודרני איבד את יכולתו לארגן את עברו ועתידו לחוויה לכידה (קוהרנטית)" בעזרת דוגמאות: הגיבור של הסרט "ממנטו" וגיבוריה של אורלי קסטל בלום. (ראי גם תגובתי באייל תגובה 100284 ותגובת ההמשך של קוראת בשם ברקת). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |