הערכה 149441
המאמר עורר בי משהו חזק מאוד. אני חלק ממערכת, (סליחה, קהילת..) בית ספר דמוקרטי ישראלי. בבית הספר לא נהוג להעריך באופן סטטיסטי את התלמידים מתוך הבנה שאין אופן שיעשה את זה וייתן משוב בונה ואמיתי. במבחן מסויים או בדק כזה או אחר יש תלמידים המבקשים בעצמם את הציון המספרי וזוכים לו כבקשתם. אך רבים יודעים עוד קודם למבחן אם יודעים את החומר ומה יעדם במרחב הידע הענק.

באיזהשהוא מקום במערכת כמו בית ספר דמוקרטי קצת קשה להעריך באופן אחיד וגורף. בגלל שיש איזהשהיא הנחה שוררת שהילד זה שיודע, והוא בלבד את מה שטוב לו ומתוך כך הוא בוחר. לפעמים הוא בוחר שלא. לא להכנס לשיעור, לא להשתתף במערכת הדמוקרטית (פרלמנט בית הספר, ועדות מבצעות או רשות שופטת ומבקרת) וגם לא להשתתף במשחקי החצר, להשתייך לקבוצה חברתית או להיות חלק מפעילות מאורגנת כלשהי.

פה כמתבקש (וכרצוי) נשאלת שאלה בדבר מקום המבוגר במערך ההחלטות והבחירות של הילד. תפקיד המבוגר הוא חשוב ומכריע בחיי הילד בבית הספר- ומכאן גם הערכתו. אני חושבת שהכלי הנפוץ ביותר בבית ספר שלנו בתחום ההערכה הוא השיקוף. למבוגר אין מקום לכוון את הילד למקום שהוא אינו מבקש אך תפקידו לשקף ולהראות לו את פעולותיו, אולי לסמן לו את תוצאות פעולות אלו וכך הלאה. יש הרואים בגישה הזו מזניחה ורשלנית- אך כל זאת נעשה מתוך הבנה שהמבוגר, הוא אכן מבוגר- בעל תפקיד- אשר חופש הילד נמצא בגבולות סיכון שמאפשרות למבוגר לתחום ולהציב גבולות. חוץ מזה- התפיסה מתבצעת מתוך אמון אמיתי באותה הערכה שנותן המבוגר ובבחירות אשר הילד יעשה מתוך הקשר הזה איתו.

הערכה בדיאלוג היא נושא שלא הועלה עד כה. שיחה בה פעולות יומיומיות ואירועים מיוחדים מקבלים משוב, או זוכים להשמעת ציפיות אמיתית. מקומה של הערכה בכתב הוא חשוב לא פחות- יש בה את כובד משקל הבטחון שניתן לילד באשר למשהו שיכול להאמר באוויר. בכתב ההדגשים ברורים ולכן הוא תוספת נהדרת להערכה בדיאלוג.

היה נהדר לקרוא פה את ההתכתבות של המשוחחים לפני.
אני אשמח לקבל תגובות.
רתם, בית הספר הדמוקרטי בחדרה.
מבחנים סטנדרטיים הורסים את מערכת החינוך. 355053
או, "מי צריך מבחנים".

(לרבות בחינות הבגרות)

ראה: כך "משפרים" בתי-הספר את ציוני המיצ"ב.
שלום רתם,

כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד´, כיתות ח´, וכיתות י"ב, מבחני מיצ"ב, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה ? כיצד הם בנויים ? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

ראשית, מי מנסח את המבחנים ? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו ? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה – בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל ?

אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי ? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה ? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה ? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות ?

ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות ? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר ? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין ! איזו תחזית מפחידה ! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה ? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם ? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב ?

האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו ? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה משישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג´נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם ה"סאטס" (SAT´s - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב, שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות – המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים – אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

~ דוד

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים