בתשובה לנועם, 31/05/03 12:28
פאסטיש 149452
נועם,

ראשית, לא כל פרודיה היא פסטיש (לשם כך הבאתי את דוגמת הפרודיה של וודי אלן).

שנית, ג'יימסון מפתח את מושג הפסטיש מהפרודיה כנקודת מוצא אך הוא ואחרים משתמשים בו בהרחבה גדולה יותר. בפרודיה מאמצים סגנון קודם או יצירה של אמן אחר כדי לעקוץ סאטירית, אבל אפשר לאמץ סגנונות קודמים גם כדי ליצור איזושהי סינתזה חדשה, ליצור משהו חדש עם מסר חדש, למטרות שהן לאו דווקא סאטיריות. טענתו של ג'יימסון היא שבעידן הפוסטמודרני יש מיחזור של חומרי יצירה בלי ליצור דבר חדש. אחת הדוגמאות שהבאתי לכך במאמר הייתה סדרת "אסקימו לימון" (ואני בטוח שאתה יכול להיזכר בעוד סרטי נעורים -העשויים מאותם חומרים וסממנים -שמתארים את ההתבגרות של שנות ה-‏50 וה-‏60 שמיוצרים באופן סדרתי. הסרט "גריז", לדוגמה). "ההיסטוריציזם", ו"העליונות הגוברת של הנאו" הם אפוא סוג של פסטיש בהגדרתו הרחבה.

מולין רו'ז ושיקגו יכולים להיתפס כפסטיש כיוון שניתן לטעון שהם פשוט מיחזור מסוגנן של סרטים מוסיקליים של אמצע המאה ה-‏20. האם הם יוצרים סינתזה חדשה מעבר לשכלול הקולנעי שהם מציגים יחסית למאה הקודמת? האם יש בהם איזשהו מסר חדש? אפשר להתווכח על כך, שכן זו שאלה של פרשנות. וככלל, חשוב לזכור: הגדרות מהסוג של "היעדר עומק", "דעיכת האפקט" ואחרות, שהוצגו במאמר, אינן הגדרות שאפשר לעבוד איתן כמו בתחום הפיזיקה. מדובר בשיפוט של יצירות ומוצרים תרבותיים, והקושי כאן הוא כמו הקושי שעולה לעתים קרובות בשאלות כגון: האם כל טקסט שכתוב בשורות מקוטעות וקצרות הוא שיר?, או האם כל מה שמוצג במוזיאון הוא יצירת אמנות? אין לשאלות הללו פתרון בית ספר חד וברור. מכל מקום, אין ספק שג'יימסון הצליח להחדיר לשיח של ביקורת התרבות את המונחים שתוארו במאמר, כלומר, הם משמשים באורח יומיומי את העוסקים בביקורת תרבות כפריזמת בחינה והסתכלות ביצירות של העידן הפוסטמודרני.

לעניין מלון דולפין: המבנה משלב מרכיבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. שים לב למשל לכותרות (שנראות כמו עלי גביע של פרח); בסגנון האדריכלות הקלאסי היו כותרות כאלה (אמנם מעוצבות אחרת) מעטרות את ראשי העמודים שתמכו בגגות של מקדשים יוונים; כאן הם משמשים כציצית ראש או כרבולת, לראשי המגדלים שבאגפים השונים של המלון. יש לנו בחזית איזכור לפירמידה מיצרית, אך המבנה משופע חלונות להבדיל מהפירמידה האטומה ועוד. הלקטנות הזו של סגנונות מתקופות אדריכליות שונות יכולה להיחשב בעיני מבקרים כאלה ואחרים לפסטיש-קיטשי; אני כפי, שציינתי, מוצא בכך הומור, שמקנה לבניין גדול-ממדים קלילות מסוג חדש.
פאסטיש 149454
שמעון,

ממש לפני כשעה גמרתי לקרוא את הספר ''פובידיליה'', ועכשיו כשקראתי את מה שכתבת על ''מיחזור חומרים בלי ליצור משהו חדש'', חלק מהמחשבות העמומות שהיו לי על הספר קיבלו גיבוש ברור.
פאסטיש 149624
האם כל מה שאינו יוצר מסר חדש הוא פאסטיש? ניקח למשל את ז'אנר סרטי האקשן: האם "מצור ימי" חידש במשהו מהותי על סרטים קלאסיים בז'אנר דוגמת "רמבו"? קשה לי להאמין. האם בכך הוא הופך לפאסטיש? או בז'אנר הזוועתונים, שהסרט "צעקה" מנה באופן כה יפה את הסטנדרטים המקובלים בהם. האם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" היווה חידוש לעומת, נגיד, "יום שישי ה-‏13"? אם כל אלו הם פאסטישים רק משום שהם לא יותר מאשר מיחזור מסוגנן, האם המילה פאסטיש אינה מרוקנת מתוכן? בשביל מה יש לנו את המילה "מיחזור"?

אגב, סדרת "יום שישי ה-‏13" עומדת לפגוש בקרוב את סדרת "הסיוט ברחוב אלם" בסרט "פרדי נגד ג'ייסון". האם גם זהו פאסטיש?
פאסטיש 149679
דובי,

ראשית, אני מקווה ששמת לב להערה שלי שהמונח פסטיש ומונחים אחרים שמפתח ג'יימסון אינם הגדרה בפיסיקה, ראה: תגובה 149452 פסקה 3.

ועכשיו לעניין הערתך: הדיון של ג'יימסון עוסק במה שנהוג לכנות תרבות גבוהה, שאמורה להיות מקורית, לפחות ע"פ התפיסה המודרניסטית המשמשת לג'יימסון נקודת מוצא לדיון. הדוגמאות שאתה מביא הם של תרבות פופלארית ירודה במיוחד, שהיא מלכתחילה מוצר ולא יצירת אמנות.

המהלך של ג'יימסון הוא כזה: הוא מנתח בעזרת סדרת המושגים שבנה יצירות מהעידן הפוסטמודרני שיש להן לפחות היומרה להיות יצירות אומנות או יצירות מקוריות בתחום כזה או אחר, ובהמשך טוען את הטענה שמצויינת במאמר: "היעדר העומק, הפסטיש, מות הסובייקט והמאפיינים האחרים של התרבות הפוסטמודרנית מעמידים בסימן שאלה את עצם אפשרות קיומה של "תרבות גבוהה" דוגמת תנועת האמנות המודרנית העילית, שבשעתה הציבה עצמה במוצהר כנגד התרבות הפופולארית. כיום היטשטשו הגבולות בין התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים, טוען ג'יימסון. הקיטש והתרבות הפופולארית השתלבו בצורות של התרבות הגבוהה והם יוצרים תרבות המונים אחת, גדולה ומגוונת.

כלומר, בעזרת המונחים שפיתח ג'יימסון, ובהם הפסטיש, יש טעם לבדוק יצירות שעדיין יש להן יומרה להיות משהו מעבר למוצר מסחרי גרידא. כשמדובר במוצרי תרבות ירודים בעליל, כמו אלו שבחרת להביא בתגובתך (ואני מניח שלא במקרה), הרי שבאמת אפשר לדבר רק על ייצור, מיחזור, סחורה וכו', ואין צורך ממשי להפעיל ביחס אליהם כלי ניתוח תרבותיים מורכבים או להשתמש במונחים מופשטים מסובכים (גם אם המוצרים הללו מתאימים באופן עקרוני להגדרה כזו או אחרת שמעלה ג'יימסון).
פאסטיש 149732
1. יש הבדל בין סרטי ז'אנר לסרטי פאסטיש. בשנות השלושים והארבעים הוליווד, כל מחזמר היה סרט ז'אנר. בשנות האלפיים, המחזמר הוא לא ז'אנר מקובל - והעשייה שלו, תוך שחזור וקריצה לעבר, היא פאסטיש.

2. אימה זה ז'אנר. אבל בתוך הז'אנר הזה, סרט אימה שמשחזר בחוזקה אלמנטים מסרטי פרדי קרוגר, הוא פאסטיש.

3. ולמה ההגדרה "מיחזור מסוגנן" אינה הגדרה בעיניך?

בניגוד לשמעון, אני לא חושבת שהתרבות ה"נמוכה" נקייה מפאסטישים, וגם לא שאי אפשר לנתח אותה על בסיס זה (נהפוכו, ז'אנר סרטי האימה ממש קורא לניתוח כזה, כמו המערבונים וכמו הסלאפסטיק).
פאסטיש 149738
ברקת,

איני מתנגד לניתוח ז'אנרים של סרטי אימה וסרטים ירודים, כפי שאולי השתמע מדברי, ואף קראתי מאמרים מלומדים אחדים שמנתחים ז'אנרים אלה. וכפי שציינתי בהערת הסוגריים האחרונה בתשובתי לדובי, אין זה שסרטים ירודים ''נקיים מפסטישים'', אלא שמכיוון שהם הולמים את ההגדרה בלי צורך לניתוח כמעט, אפשר לדבר עליהם כמחזור, מוצר וכו' בלי לגבות זאת בניתוח מעמיק. בקצרה, אין לי שום התנגדות עקרונית להשתמש במילה פסטיש גם בהקשר זה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים