בתשובה לניצה, 02/06/03 0:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, קודם עוד ישנתי, ולכן יצאה לי תשובה לקונית משהו. אבל עכשיו אני רואה שכדאי שאבהיר לגבי 1: כל עוד מדובר באמונות פרטיות של אנשים, שמיושמות בעיקר בביתם פנימה, ברור שאין לי בעיה עם זה. אבל כאשר המאמינים מנסים לכפות עליי כל מיני ישומים בשטח של אמונותיהם זה מתחיל להיות בעייתי. ואם, לשם שלום בית, אני עוד מוכנה לחיות עם כיבוד כמה מהריטואלים בפומבי, תוך פשרות מעשיות (נניח, שאגד ודן לא יסעו בשבת, אבל שיהיו מובילים פרטיים במקומם) הרי שכאשר מדובר על ישומים בשטח שנראים לי כ/איום קיומי/ פרטי, וציבורי, אני ממש לא יכולה לקבל דברים שמבוססים על מיסטיקה. כלומר, להילחם לנצח בעולם כולו על החזקה מעשית של כל השטח בידינו, כאשר השטח הזה הוא רק צרות מכל בחינה מעשית- זה ממש לא נראה לי. לעומת זאת, אני מבינה את הבעיה העקרונית שלך וידידייך בויתור עקרוני, ולכן הוספתי את נקודה 2, ומשמעה הוא בעצם שאלה אלייך: אם לא יהיה ויתור עקרוני, אלא רק ניסוח דיפלומטי שמבטא פשרה מעשית, לא צריכה להיות למתנחלים בעיה להתפנות. הלא כן? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניסיתי לשכנע אותך בכלום אלא להסביר לך איך הדברים עובדים, כיון ששאלת. היישום של האמונות שלי על הרמה הלאומית של המדינה שלי חשוב לי, כפי שיישום העקרונות שלך על הרמה הלאומית של המדינה שלך חשוב לך. בואי נצא מהטרמינולוגיה של כפיה. במדינה דמוקרטית יש כפיה של חוקים, כלומר ערכים, על האזרחים במדינה. הקיום שלך בארץ ישראל מבוסס על מיסטיקה, ויש בו לא מעט סכנה קיומית... לגבי שאלה 2. (אני לא מסכימה עם ההקדמה אבל נעזוב את זה כרגע), למתנחלים תהיה גם תהיה בעיה להתפנות בכל מקרה. זה שהיה גם ויתור עקרוני, בנוסף לכוונות לפנות בשטח זה מוסיף מלח על הפצעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגענו חזרה למקומות שכבר נדושו עד דוק באייל, והתנצחות לשמה לא מעניינת אותי, אז אחתום לעכשיו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |