בתשובה ליובל רבינוביץ, 29/01/01 1:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מכיר שמאלני שטוען שהפלסטינים אוהבים אותנו עמוק בתוך תוכם, ומרגע שנפריד את מדינתם הזעירה והעניה ממדינת ישראל, יהיה פה שלום אמיתי של אמיצים, אחוות פועלים שכזו, ונצעד יד ביד - אנחנו והם - אל עבר השקיעה. הטענה היותר מקובלת היא שזהו הסדר הכרחי לקיומם הפיסי של שני העמים, ולצלמה המוסרי של מדינת ישראל ואזרחיה. לעומת זאת, טענה ימנית מוכרת היא כי במלחמה נפסיק שפיכות דמים, כי בכוח נלמד שלא הולך כלום בכוח, כי קודשי הלאום חשובים מהלאום, וכל מיני טענות דומות. המחנה השפוי מעולם לא נראה שפוי יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הצטרפת אף-פעם לנסיעה של "שלום עכשיו" לעזה בשנים 96-99 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שנשאר עדיין בתנועת שלום עכשיו, אינו מאמין בידידות אמיצה בין שני העמים, אלא בהסדר מדיני. אלו שכן האמינו ונעלמו, הם הטיפוס מהמערכון של החמישיה הקאמרית, על הבחורה שקמה יום אחד והזדעזעה לגלות שיש פה עם אחר. ברגע שנחשפו לתופעה שקרויה פלסטינים, נבהלו וברחו אל זרועות המרכז והימין. אשמח אם תכיר לי מספיק אנשים שעדיין הוזים באשליות שכאלו, כדי שאוכל באמת לכנותם ''מחנה''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |