 |
כפי שהכותרת רומזת, דעתי היא שאם ברצוננו להגדיר מדד כלשהו לאיכות שנוכל למדוד אותו בצורה אובייקטיבית ולא לסכם ב'הכל ענין של טעם', אפשר לנסות ולכמת יחס כלשהו בין הזמן שחלף מאז פרסום היצירה ומידת הקאנוניות האוניברסלית שלה, כלומר, יצירה שנמצאת ומוכרת כחלק
אדגיש כי כוונתי למועד פרסום היצירה, ולא כתיבתה; כך למשל המתיאוס פאסיון של באך, שנחשב לאחת מיצירותיו הגדולות ביותר ובוודאי שלאחת הגדולות שביצירות המוסיקליות הקאנוניות, התפרסם ע"י פליקס מנדלסון-ברתולדי, מגדולי המלחינים של הרומנטיקה המוקדמת ומנצח בחסד, שגילה אותו קרוב למאה שנה לאחר שנכתב. נכון לומר שלאחר שכבר חלפו מאז קרוב למאתיים שנה נוספות ומקומה בקאנון האוניברסלי מובטח לעדי עד, לפחות מצד ההגיון הסביר שלא מניח תהפוכות קיצוניות באופן חריג.
החסרון הגדול בקריטריון שכזה הוא כמובן הצורך להמתין שנים ארוכות לאחר פרסום יצירה על מנת שנהיה מסוגלים להתיימר לכמת את ערכה הקאנוני, ומחייב את פרסום היצירה בקנה מידה בינלאומי רחב ככל האפשר - דבר לא פשוט כיום, במיוחד לאור התרחבותו המתמשכת של הקאנון האוניברסלי ולאור הלך הרוח הפוסט מודרניסטי שנמנע מכל יומרה לשפוט איכות או להבדיל בצורה כלשהי בין קלאסיקה לבידור רגעי.
ובאשר לדבריך. הנקודה הראשונה שהעלית - פניה למכנה משותף נמוך יחסית - היא לפי דעתי קריטריון שהגדרה של איכות מוסיקלית אדישה לו לגמרי. אסביר: האיכות אינה צריכה להימדד על פי הפגנת השליטה הטכנית והתיאורטית של המלחין, אלא על פי המידה בה היא ממלאת את הפונקציה הבסיסית שלה כאפיק ביטוי רגשי מחד ומקור לחוויה רגשית מאידך. כאשר פונקציה זאת מתמלאת בצורה מוצלחת, המכנה המשותף יהיה נמוך בהכרח, אלא שהדבר יתרחש באופן טבעי ולא מתוך נסיון להגיע אליו תוך השתתת כל מעשה היצירה על היעד המסחרי (כלומר, תוך ויתור מוחלט על היצירה כאפיק ביטוי, ובהכרח ויתור גדול בהיקף ועומק החוויה - הדגשת החוויה המיידית והחולפת ולא בניה של חוויה שמתפתחת ובוראת עולמות).
לגבי אוונגרד וחידוש - לפי דעתי גם זה קריטריון שאינו משפיע כהוא זה על איכות או עוצמת חוויה. ניתן לחדש הרבה ביצירה גרועה או לא לחדש דבר תוך הליכה שמרנית בתלם וליצור יצירות מופלאות באמצעים מסורתיים, מוכרים, בדפוסים שגרתיים למדי. אם נחזור לבאך (ותמיד כיף לחזור לבאך), הוא שוב דוגמה מצוינת למלחין שאפילו בעיני בני דורו שלו נחשב למיושן, שהקפיד מאוד על כתיבה מסודרת לפי כל כללי התיאוריה השמרניים, ועד היום נחשב למייצג של השלמות המוסיקלית האוניברסלית.
פלסטרינה, בן הדור הקודם לבאך, הוא אבי תורת הקונטרפונקט השמרנית הנקראת על שמו 'קונטרפונקט פלסטרינה', שמוגדרת תדיר כ'מחקת הטבע', המקפידה על שורה של כללים דייקניים שנועדו ליצור תבנית אקוסטית אחידה של השתלבות בין קולות (פוליפוניה) במסגרת מרקם מסוים של מודוסים מקובלים - מינור ומז'ור - שגם הם נמצאים בשימוש הנפוץ ביותר בכל המוסיקה המערבית מפני אותו 'חיקוי של הטבע' שנשמע אינטואיטיבי יותר מאשר מודוסים אחרים.
החדשנות, על פי כן, היא מעניינת בעיקר מהבחינה האינטלקטואלית של ההנאה מהיצירה, בעוד שדווקא ההתקרבות לאינטואיציה הטבעית מביאה על פי רוב לאסתטיקה מהנה יותר ולהתעצמות החוויה האמוציונלית, מבוססת החוש הגשמי.
ההערה שלך בנוגע למוסיקה 'מודרנית' אמנותית היא בדיוק מה שכתבתי בפיסקה האחרונה של תגובתי הקודמת: כאשר יוצרים אוונגדר לשם האוונגרד, לשם ה'מחקר' וה'ההתפתחות' התיאורטיים והאינטלקטואליים, אולי מניחים יסוד טכני חשוב עבור מי שישתמש בו בתבונה, אבל אם המישהו הזה אינו היוצר האוונגרדי עצמו, תרומתו הקאנונית מתבטאת במקרה הטוב כתיאורטיקן טכני, ולא כמלחין שהעניק לעולם מרוחו.
מוסיקה פופולרית, כאמור, מוותרת על העומק החווייתי ועל עומק הביטוי והאמירה, ושמה את הדגש על הלהבת הקהל. כלומר, גרימת ההנאה הרגעית והמיידית לשומע הופכת מתוצר לוואי וסימן היכר של מוסיקה מוצלחת מן הפן האמנותי, ליעד בפני עצמו, שכל הכללים והקווים המנחים של הסגנון המוסיקלי (כפי שאפשר להיווכח שאכן מתרחש) בנויים לאורו של היעד הזה ובאופן שיאפשר לתמוך בו בצורה יעילה. אין בכך כל פסול כשלעצמו, אולם מוסיקה כזו בוחרת מראש למקם עצמה במקום נמוך יותר על סקאלת האיכות האמנותית ממה שמוסיקה יכולה להגיע, ומגיעה אליו, כאשר אינה מציבה לעצמה יעד ראשוני של קליעה לטעמו של הקהל באותו הזמן ובאותו המקום, אלא מציבה זאת כיעד משני או, לכל היותר, אינדיקציה-בדיעבד למוצלחותה, לאחר שהיוצר סיים לומר מה שהיה לו (צריך לזכור שהיוצר גם הוא בן אדם וירצה להנות מהמוסיקה שלו באותו צורה שהוא עצמו נהנה מיצירתם של אחרים, כלומר, חייב לכל הפחות לקלוע לטעם של עצמו, ובכך כבר סביר להניח שהוא קולע לטעמם של רבים אחרים שחולקים הערכה אתסטית דומה).
באופן סטטיסטי מובהק ניתן לראות שכמעט כל המוסיקה הפופולרית כולה עומדת בצורה מוצלחת פחות בכמה סדרי גודל במבחן שיני הזמן שהצעתי, שרבים מסכימים לו. מבחן, שכל המוסיקה הקלאסית הקאנונית כבר עמדה בו מזמן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש