בתשובה לחיים קפון, 26/06/03 9:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואם תוכל, הראה לי מקום אחד שבו ייחסתי לך משהו שלא כתבת, בבקשה. אני לא מטיף לשום שפה - אני מעדיף שימוש מושכל ברבדים שונים על פי הרצון והצורך. התייחסתי לכל אחת מהנקודות שהעלית, ולהן בלבד. ובאותו נושא אני חייב להגיד שבשום מקום לא אמרתי שום דבר על רוב ועל מיעוט, כך שאתה חוטא בעצמך בחטא הקדמון ההוא, ומוסיף על כך גם ניסיון להכתימני. זאת תוך פסיחה על חמשת הסעיפים (בתוספת שלוש דוגמאות מטופשות, במחילה. תשובותי: לא לא ולא). רק חזרת על סיסמאותיך, בלא לפתח את רעיונותיך, שמתגובה לתגובה נראים רדודים ושקופים יותר ויותר. האמת היא שמלבד מספר מילים פזורות לא נראה שבכלל קראת את המלבן עליו טרחת להגיב. ולענייננו, אם לברור את מעט התבן ממוץ תגובתך: "אין לי בעיה עם התפתחות השפה": צר לי, יש לך. הרחבת תקנים וטפטוף מילים מלאכותיות אינן פיתוח שפה. יצירה (שאסור שתהיה כפופה למרותם של קפוצי שפתיים ולתקניהם) ושימוש יומיומי (שממילא לא יהיה כפוף לה) דווקא כן. השפה העברית התקנית של תחילת המאה, אפילו עד קום המדינה, הייתה שפה מוגבלת, כבדה, עמוסה הקשרים באופן מוגזם ועוד כהנה וכהנה1. רק תהליכים טבעיים, שאתה כל כך שונא, מאפשרים לך לכתוב כפי שאתה כותב. אתה עיוור לחלוטין לעובדה ששפה גבוהה אינה בהכרח שפה עשירה, ואף מדגים זאת; שאיפתך לשפה גבוהה היא בסך הכל שאיפה לקפאון ולדריכה במקום. אם אתה מערער על כך, עליך להתוות בבירור את המנגנונים שיקדמו את השפה לטעמך! הסבר נא איך אתה רואה את דרך ההתפתחות הרצויה בעיניך. "עצות רפואיות שנתן לי השרברב": איך אפשר להבחין בין מי שמותר לו לחדש, ומי שאסור? "אסור לעשות שמות בשפה בשמם של רעיונות דמוקרטיים": מי יסמיך את הלשונאים? איך תרסן שפתך המקווה את פיות האנשים? העובדה שאתה לא מבדיל בין התפתחות לנזק ממחישה את הכבדות הנרפית של אותו מניפסט עבש ומשומש שלך. האם אתה מסוגל לתת דוגמא להתפתחות רצויה ומעניינת מהשנים האחרונות? "רעיונות "הרוב" ו"מיעוט" המשתרגים בתגובות שלך ושל אחרים, אינם משכנעים כלל ועיקר": אתה רואה את מגוון הטיעונים מול קריאתך כטיעון אידיוטי אחד, ומדגים זאת באינספור תגובות אוויליות, תוקפניות, וגם לא כל כך רהוטות. 1 מה שהפך את הכתיבה (הספרותית, העיתונאית) בה למאתגרת וחידתית, אופי שדרש קריאה בעלת מודעות גבוהה לשפה, ותרם באופן ישיר דווקא להתפתחות מהירה במיוחד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נוסחה של תגובתי למעלה הציק לי במשך 65 דקות ולאורך 13600 מטר, כנראה בגלל חסך חושי (מלבד הכאב ברגליים). קריאתו של חיים קפון אינה מטופשת. היא לגיטימית, גם אם לא מורכבת או מציאותית. הדבר שמטריד אותי בקריאה זו היא הבטחון המוחלט, חסר הפשרות, הדורסני. מיד, בלי לבטים: "בורים", "שמד", "עלגות", "בלויי סחבות"... בקיצור: או שאתה מוכר תקליטים מזוייפים בשם דוד לוי, או שאתה חיים קפון. אם נחלק את האנשים באופן גס, לא נגלה שיש אוהבי שפה ושונאיה, שומריה ומשמידיה; נגלה שיש כאלה שאוהבים ונהנים וכאלה שלא. אח"כ, בפנים, מתחלקים האוהבים לתתי קבוצות שמובדלות בטעמיהן והעדפותיהן. ניסיונו הילדותי של קפון, לכלול את כל אלו שאינם בדעתו (ויהיו אלה אנשים חובבי ידע, שחטאם הוא אימוץ עצמאי ונהנתני, שימוש חופשי ויצירתי) בקבוצת הבורים המנוונים, נוסח באופן שעצבן אותי במקצת. עמדתי האישית היא שיש שפה עברית תקינה. יש דבר כזה, הוא מוגדר בוודאי באקדמיה ללשון ובעשרות ספרים. יש אוצר מילים תקני, שמופיע במילונים ובשלל חידושים. מבחינה זו, אני טהרן גמור: יש נכון, יש לא נכון. אפשר תמיד לתקן משפט, אם הוא לא נכון לפי אותם כללים, וזה אפילו רצוי (אני מבקש תמיד שיתקנו אותי בכל שגיאה). לעומת זאת, שימוש בשגיאות חינניות, בהמצאות שלא נכנסו עדיין לתוקף ואולי לא תכנסנה לעולם, במילים משפות אחרות (למען דיוק, למשל), בציטוטים ושיבושי ציטוטים, בהשאלות ממונחים צבאיים, ממונחים טכניים, מקיצורי דרך או ממטבעות לשון שערכם פרוטה, הוא בוודאי בעל ערך, לפרט ולחברה. כמובן שלכל דבר מידה. לא בכל המצאה יש צורך או ערך. הניפוי מתבצע על ידי האנשים שכותבים בשפה העברית לקהל, כסופרים, כמשוררים, כעיתונאים, שכתיבתם נפוצה ומתקיימת תקופה, נדפסת ונקראת לאורך זמן. אנשים אלה ואחרים מגדירים ספקטרום של תקניות-משנה, בלי לגרוע כהוא זה מהעובדה שיש דברים נכונים ויש דברים לא נכונים באופן מוחלט: לשם כך יש אקדמיה. הניסיון להקפיא את העברית, להתקין אותה, הוא דווקא מבורך וחיוני, בתנאי שמכירים בכך שהוא חסר תוחלת ושאסור לו לצלוח. הסמן הימני הזה מגדיר, בעברית יותר מאשר בכל שפה אחרת, את העבר, איזושהי נקודת ייחוס, משהו מוחלט שהיה; יש צורך גם בנקודות מגוז. בשפה הכל מותר, כל עוד יודעים מה נכון ומה לא. צריך פשוט ללמוד להשתמש בעובדה שבעברית יש נכון ולא נכון, לדעת שיש לך חבל ושיש נתיב ושיש תמיד לאן לחזור - וללכת לעשות שטויות (גם מאחורי הקלעים ולצד הדרך). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |