בתשובה לדובי קננגיסר, 30/06/03 10:41
מאמר יפה 154500
נו, כאילו גרת אצלי בראש לכמה זמן.

אני לא עושה זאת רק בגלל שהחלטתי שלבני הפעוט ואשתי לא מגיע הקטע הזה של הסתלקותי הפתאומית (ביזמתי) מעולם החיים.

אבל בינינו, מעבר לרגעים הקטנים עם המשפחה, מה כל כך מדהים כאן?
מאמר יפה 154504
זאת לא השאלה הנכונה. השאלה היא מה כל כך גרוע כאן.
אם אתה מאמין בגלגול נשמות ומוכן להמר על גלגול יותר מוצלח בפעם הבאה, קפוץ.
אני מאמין שהחיים שלי הם חד פעמיים, ובתור שכאלה, הם צריכים להיות ממש גרועים על מנת שאשים להם קץ ביוזמתי.
מאמר יפה 154505
תגידו יצאתם מדעתכם?
כמעט הכל יפה פה: השמש בבוקר, הרוח, העצים, השמים, הלימודים, האייל, האוכל שאני מבשלת לפעמים (ושל אמא שלי תמיד).
זה אפילו בלי לדבר על המשפחה שכל אחד ואחד ממנה זה מספיק סיבה לחיות וליהנות מהחיים.
יש גם ספרים וטיולים והרבה דברים שיכולים לקרות ואולי יקרו, וחברים, והיסטוריה, ועם, והעולם בכלל הוא מקום נפלא לבלות בו זמן. אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים מצטערת עבור כל אלה שהיכרתי ומתו לפני זמנם, על השמחות והיופי שהם מפסידים, ועל המעשים שהם לא הצליחו לעשות, ועל החיים שהם לא הספיקו לחיות. אם הייתי יכולה, הייתי מכפילה את עצמי כמה פעמים, כדי לחיות כמה שיותר וריאציות על החיים שלי. זה נראה לי לגמרי מטופש, מוזר, ובלתי מובן, הקישקושים שלכם כאן.
מאמר יפה 154506
אם כך, מדוע להשחית זמן יקר ולנסח תגובה להגיגנו המטורפים?

במעשייך סתרת את השקפתך
מאמר יפה 154511
להפך, אני מנסה להזכיר לכם שהעולם יפה, כדי שתפסיקו להגג על התאבדות. זה לגמרי בהתאם להשקפתי האימהית החשה אחריות לא מובנת על חיי עמיתי הוירטואליים, ואפילו חושבת שהם יקחו בחשבון את העובדה שאני חושבת שהמחשבות שלהם מטופשות מוזרות ולא מובנות.
עכשיו ברצינות: איך בכלל אפשר לדמיין התאבדות, אם החיים שלך לא כוללים איזה סבל נורא ואיום שקשה לעמוד בו? זה לגמרי לא מובן לי.
מאמר יפה 154558
מה זה סבל נורא ואיום שקשה לעמוד בו?
הרי בשביל כל אחד זה דבר אחר - יש מי שיחלה במחלה סופנית ויחליט להתאבד לפני שהמחלה תביא אותו למצב איום ונורא ויש מי שנלחם על כל שניה גם אם הוא מחובר למכשירים שבעצם חיים בשבילו. יש מי שהלבד (לבד לבד, לבד אחרי פרידה, לבד אחרי אובדן...) מבחינתו הוא סבל איום ונורא שקשה לעמוד בו. יש מי שלחץ (עבודה, לימודים...) מביא אותו למצב שבו הוא מרגיש שהוא סובל ושזה כבר לא שווה.
אין נקודה אחת שאפשר לקבוע ולהגיד "מכאן זה סבל איום ונורא שאי אפשר לעמוד בו ועדיף להתאבד" שתהיה נכונה לכולם.
מאמר יפה 154559
אני לא שופטת מהו סבל נורא ואיום. הבעיה שלי היא שהחבר'ה שם מדברים על התאבדות בלי שיהיה להם סבל איום ונורא (אפילו לפי השקפתם). לפחות לפי מה שהבנתי, הם סתם חושבים על התאבדות, כי למה לא?, הם לא עושים זאת כי "חבל על האשה והילד" או כי "אולי אני לא אצליח". זה לא מובן לי לחלוטין.
מאמר יפה 154563
זה שיש להם סיבות חיצוניות לא לעשות את זה לא אומר שמבחינתם זה לא סבל איום ונורא. לפחות לדעתי, סבל איום ונורא לא אומר שאי אפשר לחשוב על אחרים (האישה והילד) או על סבל עוד יותר איום ונורא (כל הבעיות הקודמות + הכישלון ומה שנובע ממנו).
מאמר יפה 154591
השאלה היא, עד כמה משאלת מוות קשורה לאיכות החיים של האדם? לפי מה שנכתב פה, אין קשר ישיר.
מאמר יפה 162750
הגיגי התאבדות שונים ומשונים הם חלק בלתי נפרד מהמצב האקזיסטנציאליסטי האנושי. אני מבין את המהגג על התאבדותו, הרבה יותר מאשר שאני מבין את מי שמביע פליאה והפתעה מכך שהמחשבות על כך מעסיקות גם אנשים שאינם חיים חיים אומללים ובלתי נסבלים לחלוטין.

אותו נסיך מיוסר מדנמרק, ששייקספיר ממש נהנה להתעלל בו, שאל את השאלה בצורה מדויקת למדי (לדעתי):

To be, or not to be: that is the question:
Whether 'tis nobler in the mind to suffer
The slings and arrows of outrageous fortune,
Or to take arms against a sea of troubles,
And by opposing end them? To die: to sleep;
No more; and by a sleep to say we end
The heart-ache and the thousand natural shocks
That flesh is heir to, 'tis a consummation
Devoutly to be wish'd. To die, to sleep;
To sleep: perchance to dream: ay, there's the rub;
For in that sleep of death what dreams may come
When we have shuffled off this mortal coil,
Must give us pause: there's the respect
That makes calamity of so long life;
For who would bear the whips and scorns of time,
The oppressor's wrong, the proud man's contumely,
The pangs of despised love, the law's delay,
The insolence of office and the spurns
That patient merit of the unworthy takes,
When he himself might his quietus make
With a bare bodkin? who would fardels bear,
To grunt and sweat under a weary life,
But that the dread of something after death,
The undiscover'd country from whose bourn
No traveller returns, puzzles the will
And makes us rather bear those ills we have
Than fly to others that we know not of?
Thus conscience does make cowards of us all;
And thus the native hue of resolution
Is sicklied o'er with the pale cast of thought,
And enterprises of great pith and moment
With this regard their currents turn awry,
And lose the name of action.--Soft you now!
The fair Ophelia! Nymph, in thy orisons
Be all my sins remember'd.

כל עוד משהו רקוב בממלכת דנמרק (חזרה בתשובה, סטגנציה דתית וקבלת עול שמים לא מהווה פיתרון לריקבון, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון), אל לנו להתפלא שמסתובבים בה המלטים.
או: 154622
איך בכלל אפשר לדמיין המשך החיים, אם החיים שלך לא כוללים איזה אושר מופלא ועצום שקשה לוותר עליו? זה לגמרי לא מובן לי.

במלים אחרות: את מבקשת נימוקים רציונליים לעניינים שאיו בינם לבין הרציו ולא כלום. אם אצל הצ'יף היתה רמת סרוטונין נמוכה מספיק במוח, העולם המופלא שתיארת איבד את משמעותו בעיניו.
מאמר יפה 154645
לא זוכר איפה שמעתי את זה, אבל פעם מישהו דיבר על איך אנשים בעלי בטחון עצמי רב מנסים להסביר לביישנים איך לשפר את עצמם. העצות הן בד"כ בסגנון של - "צא לאכול לבד במסעדה" או "פתח בשיחה עם אנשים זרים בתור בסופר" וכיו"ב. מה שהם לא מבינים זה בדיוק זה שעבור הביישנים, דבר כזה הוא בלתי ניתן לתפיסה. האנשים הבטוחים בעצמם לא מבינים מה הבעיה פשוט לצאת החוצה ולהיות נחמדים לאנשים. הבעיה היא שאני ביישן.
אותו דבר עם הנסיון שלך לעזור. הכל יפה! מה, אתם לא רואים?! לא. אנחנו לא רואים. זה שתגידי שהכל יפה זה באמת לא מה שיעזור. להפך, זה די מרגיז.
למרות שאני בטוח שהנסיון שלך הוא כן.
מאמר יפה 154651
*מישהו* דיבר? זה אתה דיברת, אדון מנהל-פסיכי (=סנילי, סנילי).

תגובה 100231
מאמר יפה 154858
גם אז זה בעקבות אותו מקום עלום שבו שמעתי את זה, רק שאז לא טרחתי לציין שאמור להיות שם קרדיט אבל אין.
מאמר יפה 154738
לא התכוונתי להרגיז. התגובה שלי נבעה בעקר מחוסר אמונה שאתם מדברים באמת ברצינות על התאבדות.
אגב, מה כן יעזור?
איך מסבירים לביישן כמה זה פשוט לצאת ולדבר עם אנשים? אולי שהוא ינסה להסביר למה זה נראה לו מסובך ? ממה הוא חושש? אולי אז אפשר יהיה ליצור אתו שפה משותפת.
מאמר יפה 154859
שום דבר לא יעזור. טיפול פסיכולוגי, אולי. אין לי מושג. אני לא יכול להסביר למה זה מסובך לי מאותה הסיבה שאני לא יכול להסביר איך אני (לא) רואה צבעים, ואת לא תוכלי להסביר לי מה ההבדל בין סגול לכחול.
זה נראה לי מסובך כי זה נראה לי חצוף. מי אני שאגש לאדם שאני לא מכיר ואתחיל לדבר איתו? למה שהוא ירצה לדבר איתי? למה לי להציב אותו במצב לא נעים שהוא צריך להגיד לי לעזוב אותו בשקט?
חצוף?! 154875
למה שהוא לא ירצה לדבר איתך? למה שהוא יגיד לך לעזוב אותו בשקט? מזותומרת "מי אתה"? מי הוא בכלל?
מי, אני? 154934
חצוף?! 155068
"הוא" (או, אם נקרא לילד בשמו, היא) בחורה שיושבת בקפיטריה ולא מפריעה לאף אחד. אני, לעומת זאת, טיפוס לא מי יודע מה נאה, לא מי יודע מה מעניין, שמעוניין להפריע את מנוחתה כי אני חושב שהיא נראית טוב או כי היא קוראת ספר שאני נורא אוהב.
מה לא ברור פה?
דובי, תיקון טעות: 155152
לא יודעת אם אתה טיפוס נאה או לא. לא מכירה אותך - חזותית, בכל אופן. אבל! - שים לב: המשך המשפט - "... לא מי יודע מה מעניין" - איננו נכון כלל וכלל! ממה שנראה כאן באייל - אתה בהחלט בחור מעניין שיש לו מה לומר בלא מעט נושאים! קח את זה בחשבון כשאתה מהסס לגשת לבחורה בקפיטריה.

אתה משתמש במונח "ביישנות" (כאן וגם בדיונים אחרים, בעבר). ייתכן שמונח יותר מדוייק לבעייתך הוא: חוסר בטחון עמוק, קיצוני. בעניין זה אולי טיפול פסיכולוגי כן היה יכול לעזור לך. זה תלוי מאוד במטפל.

בינתיים אולי תנסה מדי פעם איזשהו טיפול עצמי ביהייביוריסטי‏1, מן הקל אל הכבד. בהתחלה זה יהיה עם בחורות (או אנשים בכלל, אם הבעיה היא כללית יותר ולא נוגעת רק לבחורות) שהן לא ממש זרות לך ושאתה מכיר אותן היכרות שטחית (באוניברסיטה [?], ברמת היכרות של שלום-שלום ולא יותר). אולי כדאי שתבחר לצורך זה את הבחורות שאתה לא חושב שהן נחמדות במיוחד, חיצונית, לא בחורות הנחשבות יפות (שיש בהן אולי משהו מאיים אפילו לגבי בעלי בטחון רב משלך). אולי תבחר את אלה שקסמן החיצוני צנוע, דוקא. תיגש ותשאל מה השעה. רק מה השעה. מפגש קצר ביותר. אחר כך אולי איך מגיעים לרחוב זה וזה. כלומר, בשלב השני (אחרי תקופה שאולי תרגיש יותר בנוח) שאלות ונושאים שיחייבו שיחה מעט יותר ארוכה.

כן, זה טריק ידוע של טרזנים גיבורים ממך. אז מה? הרי הם לא יודעים שבשבילך זה רק תרגיל.

אחרי כמה זמן תעבור לשיחות יותר ממושכות, ואחרי עוד כמה זמן גם לשיחות יותר "כבדות" ומשמעותיות. את הקצב אתה תקבע בעצמך לעצמך (מה שלא תמיד ניתן בטיפול, כי המטפל לפעמים דוחף קצת). תתפלא , אבל יש כאלה שזה עזר להם. בעיני ראיתי (שניים, אבל אני בטוחה שיש עוד, שאינני מכירה).

וכל אותו זמן זכור: אתה דובי, העורך הראשי של האייל, ואתה בחור מאוד מעניין!

אני מקווה שהדברים האלה לא מזכירים את נוסח איזה-דיבורים מוזרים-אתם-השתגעתם (אם כי ניצה התכוונה לטוב), ושאולי אלה עצות מועילות, איכשהו.

עלה והצלח.

1 כתבתי את המילה הזאת מספיק ארוך? עם מספיק יו"דים? :)
דובי, תיקון טעות: 155193
השורה הבאה אינה בקשה למחמאות: גם אם באייל אני מצטייר כאדם מעניין, בשיחות מסדרון, בעיקר עם אנשים זרים, אני מאוד לא. יש לי קשיים להתבטאות בע"פ (מנטליים, לא פיזיים) שאינם באים לידי ביטוי כשאני מתבטא בכתב. אבל כל זה לא ממש משנה.

ביישנות וחוסר בטחון עצמי באים שלובים אלו באלו. אינני מכיר מי שהוא ביישן ובעל בטחון עצמי רב‏1. גם בכתיבה האקדמית בנושא (שתקופה מסויימת התעמקתי בה, למשל ספרו של פיליפ זימברדו בשם "Shyness") יש מתאם גבוה בין שני הנתונים הללו.

חשוב לי להבהיר כמה דברים - אין לי בעיה לדבר עם אנשים. יש לי אמנם נטייה להניח שאנשים לא רוצים בחברתי אלא אם הם מפגינים זאת בבירור (מה שגורם לי לעיתים קרובות להתרחק מאנשים בלי שיבינו למה - הסיבה היא שאני לא בטוח שהם מחבבים אותי), אבל מרגע שיש הפגנה ברורה של חיבה מסוימת, מאוד נוח לי להפתח‏2. לכן, העצה שנתת לעיל, גם אם (נניח) היא מתאימה לסוגים מסוימים של אנשים, לא רלוונטית עבורי. לדבר עם מי שאין לי אספירציות לגביה אין לי בעיה‏3. הבעיה מתחילה ברגע ש"יש לי מה להפסיד" - כלומר, שיש בחורה שאני ארגיש פספוס גדול אם היא תדחה אותי. לרוב אני מעדיף פשוט לוותר על כל הניסיון על פני סכנת הדחייה.

ובכל זאת, כדי לא לסגור את התגובה עם טעם רע, ראוי לציין שנכון לעכשיו אני נמצא במערכת יחסים מענגת עד מאוד, כך שאפילו לאנשים כמוני יש תקנה.

1 בטחון עצמי כאן בא בהקשר החברתי. יש אנשים בעלי בטחון עצמי אדיר בתחומים אקדמיים, אבל שלא יצליחו להביא עצמם לחייך לאדם זר.
2 עוד מאפיין, מפתיע אולי, של ביישנים שלא ידעתי לשים עליו את האצבע עד שקראתי עליו אצל זימברדו הוא הנטייה שלנו להיות מאוד סגורים רוב הזמן, אבל ברגע שאנחנו מרגישים שמישהו פותח לנו פתח - אנחנו שופכים עליו את כל העול הנפשי שלנו, בערך כמו שאני עושה בתגובה הזו. דמייני לעצמך שאת רואה מישהו נחמד יושב בפאב, ואת ניגשת להציג את עצמך. דמייני לעצמך שאחרי שתיים וחצי של סמולטוק, הבחור מתחיל לספר לך על כל מגרעותיו, על כל הבחורות שזרקו אותו וכמה שלא הולך לו עם בחורות. נכון שהיית בורחת כל עוד נפשך בך? הרי לך מנגנון היזון חוזר בעל תוצאות קטסטרופליות.
3 יש לי גם בעיה לדבר עם דמויות סמכות - מפקדים בצבא, מרצים באוניברסיטה, בוסים בעבודה וכיו"ב.
דובי, תיקון טעות: 155200
בלי להפוך את האייל לפורום תמיכה אני יכול להעיד ש ‏3 שלך היה אני בדיוק עד זמן לא רב אבל למדתי (והוכחתי לעצמי) שדווקא כשאתה לא נותן לעצמך להרתע מסמכות - או אז אותה סמכות מעריכה אותך יותר.

לשיקולך.

אני יוצא לסופ"ש ארוך לרגל יום העצמאות של דוד של ישראל, סם. נמשיך ביום ב'
דובי, יופי, אני שמחה 155227
שכרגע אתה במערכת יחסים מענגת. כן ירבו (או שאולי בעצם שלא ירבו, אולי זאת מערכת שתוביל לקשר ממוסד, מי יודע?...). עכשיו הכל נשמע קצת פחות עצוב.

2 זה שאנשים ביישנים וחסרי בטחון נפתחים במידה מפתיעה עם פתיחת פתח, זה נכון. לי זה קרה, למרבה תדהמתי, לא רק באופן אישי אלא גם במסגרת קבוצתית עם כשלושים איש. בררר. עכשיו זה קצת מבהיל להיזכר, אבל באותם רגעים זה היה טבעי.

2ב) כשבחור מספר לי את כל צרותיו אני לא בורחת. אנחנו קצת יותר נחמדות ממה שאתם נוטים לחשוב (לפחות חלק מאיתנו).

3 גם לי יש. ובהקשר זה משהו קטן שמתחבר לדיון שיש כאן עכשיו (שכחתי איפה) בעניין שימוש בשמות, שמות משפחה ותארים: הייתי אצל רופא באופן פרטי. הוא היה צבר לא מבוגר ומאוד חביב, ואחרי פעמיים-שלוש שפניתי אליו בתואר דוקטור הוא צחק ואמר שהרי אנחנו לא בקופ"ח, ושכל הפציינטים קוראים לו צחי. שתי דקות אחרי זה קראתי לו עוד פעם "דוקטור ...". הוא פרץ שוב בצחוק ואז הסברתי שמחמת חינוכי היקי הקפדני יש לי מין נמיכות רוח, מין *גמדות* רוח בפני רופאים ופרופסורים, ואינני יכולה שלא לציין את תאריהם.

שבת שלום
2ב) 155254
יש לך מזל שלא השארת כתובת :-)
דובי תעשה לי ילד!!!!!!!!!! 155516
מה הקטע של כולכן עם דובי פתאום, ומה יש לו שאין לי 155517
תגובה 155381 (בייחוד הכותרת)
שם 155574
(תשובה לשאלתך האחרונה)
שם 155575
ואגב, ארוך וקשה.
פרוזאק 155158
מאמר יפה 154655
כנראה ששכחת שכל החיים מתכוונים לכיוון אחד==>המוות! החיים הם גורם מעכב במקצת אך התהליך התאבדותי הוא בלתי נמנע לפחות בימינו.
מאמר יפה 154659
תגובתך באשר לדאגתך לחברייך לאייל נגעה לליבי (באמת - בלי ציניות)

כמו דובי, האופציה של סגירת ברז החיים שלי בעצמי היתה רלוונטית לעבר, כך שאל חשש, אני אמשיך (כנראה) להתגושש איתך בנושאים שונים (התנחלויות וכו') בעתיד.

באשר לאשתי ובני - אני סבור שאלו הן שתי סיבות טובות מספיק כדי להשאר בסביבה. גם אם נניח ש*כל* השאר לא מספיק.

הבהרתי את עצמי?
נרגעתי 154728
ובכל זאת, מה גורם לבחור צעיר, ללא מצוקות אקוטיות, לחשוב ההפך מהנורמלי (אני מניחה שאהבת החיים זה ברירת המחדל גם לגבי המין האנושי, אחרת הוא לא היה שורד), ולהתייחס להתאבדות כאל דבר מעשי מבחינתו? מה מקלקל עד כדי כך את שמחת החיים?
נרגעתי 154731
"ללא מצוקות אקוטיות"? איפה זה היה כתוב?
נרגעתי 154735
קודם כל את לא יודעת מהי רמת האקוטיות שלי.

דבר שני, הסיבות יכולות להיות מגוונות וכלליות. אני לפעמים מסתכל על הקצב המטורף של החיים ושלל הארועים שאדם עובר בחייו ושואל "כאילו, מה הטעם, לאן זה מוביל"?

אני מניח שזה (הטרוף של החיים) חלק מהמחיר של לחיות בעולם המערבי. אני גם מסכים עם כותבת המאמר שלו הייתי מאמין בהשגחה עליונה היה מצבי (כנראה) טוב יותר מבחינת "הכל בידי שמיים"
נרגעתי 154742
הנחת המוצא שלי, היא ש"אין טעם" ושזה "לא מוביל לשום מקום."
אחרי שנרגעים מהרעיון הזה נשאר רק לשאול, מה כל כך רע במצב הזה ש"אין טעם" ו"זה לא מוביל לשום מקום"?
אחר כך אפשר לשאול האם, בהנחה שבמוקדם או במאוחר, נמות, זה צריך להיות דוקא עכשיו.
נרגעתי 154751
בדיוק! ולכן אני עדיין כאן.
ושוב יהונתן גפן 154754
בכל גג יש לחפש קודם-כל פרטים
שיסיחו את דעת הקופץ מן הקפיצה.
מי שמחפש נשאר תמיד על הבתים
מי שקופץ סימן שלא מצא.
נרגעתי 154815
ובמילים אחרות, העובדה ש''זה לא מוביל לשום מקום'', אינה אומרת שאי אפשר להנות מהדרך.

הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
לאה גולדברג - שירי סוף הדרך
נרגעתי 154757
א. נכון, אני לא יודעת מה רמת האקוטיות רק הנחתי שאין בעיה כזאת, כי לא ציינת שיש, וזה הרי רלוונטי למחשבות על התאבדות.

ב. אז זהו, שאת זה אני לא מבינה, למה הקצב של העולם המערבי מביא למחשבות של "בשביל מה כל זה", יותר מאשר החיים הקשים והקצרים ממילא, של האדם בעולם השלישי?
למה אתה שואל:""כאילו, מה הטעם, לאן זה מוביל"?"?
למה צריך שלחיים יהיו טעם ומטרה אליהם הם מובילים, כדי שנשמח לחיות אותם?
נרגעתי 154760
לא יודע - אצלי זה ככה, מה אפשר לעשות

ושוב למען הסר ספק - היום זה מחשבות פילוסופיות ללא כוונות מימוש, סתם תהיות.
נרגעתי 155037
ב. בעולם השלישי החיים כה קשים, שעל המוות אין זמן להרהר;
בעולם המערבי, לעומת זאת חשים, שלמות מעניין קצת יותר.
נרגעתי 155082
נדמה לי שקשיים חיצוניים לא מותירים זמן להרהורים על מהות האני, ומה הטעם להמשיך לחיות, וכו'. ואם במקרה יש זמן להרהורים במצב של קשיים, הם מן הסתם מהסוג של-"כשאתגבר על כל הקשיים האלה, יהיו לי חיים נפלאים". ואולי, אח"כ, כשהקשיים באמת עוברים והחיים עדיין לא נפלאים כמו בחלומות, מתחילה הבעייה. [בעוד שאחרים אולי נהנים מכל רגע של החיים הנוכחיים, אפילו אם הם לא נפלאים, כשהם משווים את זה למה שעבר עליהם קודם].

בחוג לפילוסופיה, באחד השיעורים שבו עסקנו בטקסט שתהה על מהות האני, ושסביבו התנהלו דיונים הזויים למדי, קמה פתאום אשה זקנה ובריאת בשר, שבכל יום ג' אחה"צ היתה מגיעה לאוניברסיטה כשומעת חופשית. ואמרה שהיא לא מבינה מה כל הדיבורים האלה על מי אני ולמה לחיות. ושכשהיא...
[הנה זה בא, הגודווינים מתבקשים לתפוס מחסה]
כשהיא היתה במחנה הריכוז אף אחד לא שאל בשביל מה לחיות, להפך, כולם עשו מאמצים עליונים להישאר בחיים בכל מחיר.
מההכרות שלי עם זקנים אחרים ניצולי שואה נראה לי שרק לעת זקנה, כשפתאום הם גמרו לבנות את המשפחה החדשה והחיים החדשים, ונשארו בלי שום פעילות מהסוג הזה, הם התחילו להיכנס לדיכאון, שבמקרה שלהם מתבטא בד"כ במשפטים כמו "למה ניצלתי, למה לא מתתי שם עם כולם". עד אז- פשוט לא היה להם זמן.
והאם לא כתוב איפהשהו במקורות, מפי איזה רב, שטוב שאנשים צריכים לעבוד קשה למחייתם, אחרת היה נשאר להם יותר מדי זמן להרהר בעניין המוות?

אולי זו הסיבה שבמדינות הרווחה של סקנדינביה יש שיעור התאבדויות גבוה?
נרגעתי 155084
גם ביפן יש שיעור התאבדיות גבוה והם עובדים הרבה יותר קשה.
נרגעתי 155091
ביפן התאבדות זה חלק מהמסורת, זה יכול להיות כמוצא מכישלון, או כדי למחות את החרפה (לטעם המתאבד והחברה שסביבו) שהמטת על משפחתך. זו לא בדיוק התאבדות מתוך דיכאון. אם כי אולי עכשיו יש כבר גם התאבדויות כאלה.
נרגעתי 155112
הטייה באוכלוסיית המחקר. אלו שלא רצו לחיות פשוט מתו שם. אלו שניצלו הם (חלק מ)אלו שהתאמצו לשרוד.
נרגעתי 155118
אולי. אם כי הזקנה ההיא דיברה על מצב הרוח הכללי של האסירים סביבה, ולא רק על עצמה. וכששומעים סיפורים על השואה, התאבדויות היו מעטות יחסית למצב הזוועתי, ולעובדה שלא היה צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא דרך למות. נגיעה בגדר החשמלית, למשל- ואתה מסודר..
אבל זה גם היה מצב לגמרי לא נורמלי, ולא דוגמה לקשיים רגילים, אז אולי צריך להיזהר יותר במסקנות, ובהשלכות למצבים אחרים.
נרגעתי 155159
בסקנדינביה יש פחות מדי שמש.
נרגעתי 155160
מומלץ לקרוא את ''האדם מחפש משמעות'' של ויקטור פרנקל בהקשר הזה. ספרון לא ארוך, שלושים ומשהו שקל.
מאמר יפה 154512
כמו שאמר מי שאמר: בשביל הפרספקטיבה!
איך אני אדע כמה טוב לי, מבלי מדי פעם לקרוא פסימיסט קודר כמוך?
מתי די? 154656
כמה פעמים אני צריך לנסות לשפר את חיי המחורבנים, לפני שיהיה מותר לי להגיע למסקנה שיותר טוב לא יהיה?
לא כל אחד יכול לשיר אופרה. לא כל אחד יכול לכתוב רומן מתח בלשי. ואולי, רק אולי, לא כל אחד יכול לנהל חיים מאושרים.

אם אני אמשיך לנסות לעשות דברים שאני לא נהנה מהם, ולא מוצלח בהם, ולא מרוויח מהם שום דבר, כולם יסכימו שאני אידיוט. למה אותם אנשים יצפו ממני להמשיך לחיות?
כשיגמר. זה יבוא, הסר דאגה מליבך. 154725
למה כל כך חשוב לך למה אנשים מצפים ממך?

יותר קל להאשים את הסביבה בבחירה שלנו להמשיך לחיות (במקרה שבו אנו חושבים שהתוצאה של הבחירה היא עוד סבל). יכול להיות שבכל זאת אנחנו בוחרים בחיים בגלל שאנחנו אלה שרוצים בהם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים