בתשובה לשוקי, 01/07/03 17:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובכל זאת, מה גורם לבחור צעיר, ללא מצוקות אקוטיות, לחשוב ההפך מהנורמלי (אני מניחה שאהבת החיים זה ברירת המחדל גם לגבי המין האנושי, אחרת הוא לא היה שורד), ולהתייחס להתאבדות כאל דבר מעשי מבחינתו? מה מקלקל עד כדי כך את שמחת החיים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"ללא מצוקות אקוטיות"? איפה זה היה כתוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל את לא יודעת מהי רמת האקוטיות שלי. דבר שני, הסיבות יכולות להיות מגוונות וכלליות. אני לפעמים מסתכל על הקצב המטורף של החיים ושלל הארועים שאדם עובר בחייו ושואל "כאילו, מה הטעם, לאן זה מוביל"? אני מניח שזה (הטרוף של החיים) חלק מהמחיר של לחיות בעולם המערבי. אני גם מסכים עם כותבת המאמר שלו הייתי מאמין בהשגחה עליונה היה מצבי (כנראה) טוב יותר מבחינת "הכל בידי שמיים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנחת המוצא שלי, היא ש"אין טעם" ושזה "לא מוביל לשום מקום." אחרי שנרגעים מהרעיון הזה נשאר רק לשאול, מה כל כך רע במצב הזה ש"אין טעם" ו"זה לא מוביל לשום מקום"? אחר כך אפשר לשאול האם, בהנחה שבמוקדם או במאוחר, נמות, זה צריך להיות דוקא עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל גג יש לחפש קודם-כל פרטים שיסיחו את דעת הקופץ מן הקפיצה. מי שמחפש נשאר תמיד על הבתים מי שקופץ סימן שלא מצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמילים אחרות, העובדה ש''זה לא מוביל לשום מקום'', אינה אומרת שאי אפשר להנות מהדרך. הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. לאה גולדברג - שירי סוף הדרך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נכון, אני לא יודעת מה רמת האקוטיות רק הנחתי שאין בעיה כזאת, כי לא ציינת שיש, וזה הרי רלוונטי למחשבות על התאבדות. ב. אז זהו, שאת זה אני לא מבינה, למה הקצב של העולם המערבי מביא למחשבות של "בשביל מה כל זה", יותר מאשר החיים הקשים והקצרים ממילא, של האדם בעולם השלישי? למה אתה שואל:""כאילו, מה הטעם, לאן זה מוביל"?"? למה צריך שלחיים יהיו טעם ומטרה אליהם הם מובילים, כדי שנשמח לחיות אותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע - אצלי זה ככה, מה אפשר לעשות ושוב למען הסר ספק - היום זה מחשבות פילוסופיות ללא כוונות מימוש, סתם תהיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. בעולם השלישי החיים כה קשים, שעל המוות אין זמן להרהר; בעולם המערבי, לעומת זאת חשים, שלמות מעניין קצת יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שקשיים חיצוניים לא מותירים זמן להרהורים על מהות האני, ומה הטעם להמשיך לחיות, וכו'. ואם במקרה יש זמן להרהורים במצב של קשיים, הם מן הסתם מהסוג של-"כשאתגבר על כל הקשיים האלה, יהיו לי חיים נפלאים". ואולי, אח"כ, כשהקשיים באמת עוברים והחיים עדיין לא נפלאים כמו בחלומות, מתחילה הבעייה. [בעוד שאחרים אולי נהנים מכל רגע של החיים הנוכחיים, אפילו אם הם לא נפלאים, כשהם משווים את זה למה שעבר עליהם קודם]. בחוג לפילוסופיה, באחד השיעורים שבו עסקנו בטקסט שתהה על מהות האני, ושסביבו התנהלו דיונים הזויים למדי, קמה פתאום אשה זקנה ובריאת בשר, שבכל יום ג' אחה"צ היתה מגיעה לאוניברסיטה כשומעת חופשית. ואמרה שהיא לא מבינה מה כל הדיבורים האלה על מי אני ולמה לחיות. ושכשהיא... [הנה זה בא, הגודווינים מתבקשים לתפוס מחסה] כשהיא היתה במחנה הריכוז אף אחד לא שאל בשביל מה לחיות, להפך, כולם עשו מאמצים עליונים להישאר בחיים בכל מחיר. מההכרות שלי עם זקנים אחרים ניצולי שואה נראה לי שרק לעת זקנה, כשפתאום הם גמרו לבנות את המשפחה החדשה והחיים החדשים, ונשארו בלי שום פעילות מהסוג הזה, הם התחילו להיכנס לדיכאון, שבמקרה שלהם מתבטא בד"כ במשפטים כמו "למה ניצלתי, למה לא מתתי שם עם כולם". עד אז- פשוט לא היה להם זמן. והאם לא כתוב איפהשהו במקורות, מפי איזה רב, שטוב שאנשים צריכים לעבוד קשה למחייתם, אחרת היה נשאר להם יותר מדי זמן להרהר בעניין המוות? אולי זו הסיבה שבמדינות הרווחה של סקנדינביה יש שיעור התאבדויות גבוה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ביפן יש שיעור התאבדיות גבוה והם עובדים הרבה יותר קשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביפן התאבדות זה חלק מהמסורת, זה יכול להיות כמוצא מכישלון, או כדי למחות את החרפה (לטעם המתאבד והחברה שסביבו) שהמטת על משפחתך. זו לא בדיוק התאבדות מתוך דיכאון. אם כי אולי עכשיו יש כבר גם התאבדויות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטייה באוכלוסיית המחקר. אלו שלא רצו לחיות פשוט מתו שם. אלו שניצלו הם (חלק מ)אלו שהתאמצו לשרוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אם כי הזקנה ההיא דיברה על מצב הרוח הכללי של האסירים סביבה, ולא רק על עצמה. וכששומעים סיפורים על השואה, התאבדויות היו מעטות יחסית למצב הזוועתי, ולעובדה שלא היה צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא דרך למות. נגיעה בגדר החשמלית, למשל- ואתה מסודר.. אבל זה גם היה מצב לגמרי לא נורמלי, ולא דוגמה לקשיים רגילים, אז אולי צריך להיזהר יותר במסקנות, ובהשלכות למצבים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסקנדינביה יש פחות מדי שמש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מומלץ לקרוא את ''האדם מחפש משמעות'' של ויקטור פרנקל בהקשר הזה. ספרון לא ארוך, שלושים ומשהו שקל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |