בתשובה לדמיטרי לוינסון, 03/07/03 0:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
העירום המלא בתיאטרון היה אאל"ט בהצגה יסורי איוב של חנוך לוין. כל הקהל לקח נשימה אחת עמוקה בבת אחת כשיוסי כרמון התפשט לגמרי והתחיל לגרד ולקלף את עורו בחרסים. בזונה הגדולה מבבל, שהועלתה אחרי איוב, השחקנית הראשית, למרבה הבושה שכחתי את שמה, שכבה פשוקה רגליים על הבמה, גופה התחתון מופנה לעבר הקהל. במסגרת ההצגות הסצינות האלה היו ממש מתבקשות. בעצם, חנוך לוין הכין את הקהל שלו במשך כמה שנים לעירום ישיר. מי שזוכר את המיניות המכוערת, המביישת והמתריסה של זהרירה חריפאי או חנה רוט הלבושות קומבניזון (או אולי קומבליזון?), או את יוסי כרמון או אולי זה היה עזרא דגן, מאוננים עליה ומלטפים את אבריה בחרמנות פתטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתפלאה שהקהל נושם עמוק כששחקנים מתפשטים על הבמה. עירום תיאטרלי הוא כלי רב עוצמה, בגלל הקונוטציות החברתיות הנלוות לבגדים (ולהיעדרם). אצל חנוך לוין (שמחזותיו אהובים עליי מאוד, אם כי איני בטוחה ש"אהובים" היא המילה הנכונה), יש לעירום תפקיד חשוב בסמליות ובעולם המיוחד והחשוף שהוא בונה. בכל זאת, קשה לצפות מקהל הצופים שיידע להתייחס לעירום דרך התפקיד הסמלי שלו במחזה, בלי ששבריר שניה קודם (או יותר) תחלוף במוחם המחשבה "יו! בלי בגדים!". אני נזכרת בימים היותר מוקדמים של קריירת המחול שלי (זצ"ל): הייתי בכתה ו', והמורה שלנו למחול הראתה לנו וידאו של "פולחן האביב" - בביצוע תיאטרון מחול פינה באוש (כמובן, למוסיקה של סטראווינסקי). בשלב מסויים, לקראת סוף היצירה, הרקדנית הראשית מתערטלת לפני הקרבתה לאלים. זה רגע קסום ומטריד מבחינה כוריאוגרפית, אבל אני בפירוש זוכרת שלא הייתי בשלה לזה ושזה עורר צחקוקים עצבניים בקהל. אני מניחה שכיום אוכל להנות מהיצירה בלי להיות נבוכה, אבל שבריר השנייה הזה של "ווי! היא ערומה" עדיין נמצא שם, איפה שהוא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |