ה''אין'' וה''יש'' 155300
"הגיהנום" ציורו של הירונימוס בוש מעטר את המאמר, מעניין האם זו בחירתה של הכותבת? ומעניין עוד יותר הדיון המרתק כאן, שעיקרו סביב המוות ו/או קיומו של ה"אין".
חבל שהדיון האמיתי לא נסב סביב מהות הקיום, קיומו של ה"יש". אמנם המוות הוא סוף ידוע מראש, סוף עלוב למדי, שתרבות המערב מתעקשת להתייחס אליו כאל דבר נורא!, מפחיד, אסון בלתי צפוי, תאונה! גם אם הנפטר היה בן 200, חולה סופני או אומלל. המהרהר בהתאבדות יראו בו כלוקה בנפשו (הציעו כאן תרופות, טיפול ומה לא למי שהעז והודה שהרהר בכך).
גם אם החיים נהדרים, מקסימים, ממש חגיגה בלתי פוסקת בכ"ז טובים ורעים, קיצוניים ומתונים מצוקות בעולם הן עובדה קיימת ומוצקה, והן מצויות בכל פינה. ומי שחווה מצוקות אמיתיות בחייו לא יוכל לדלג עליהן בקלילות, כך או כך הם יצרבו וישאירו זיכרונות קשים, גם אם הגלידו. יתכן שיש מבנה גנטי שמתקשה יותר לעמוד במתקפות ומאבקים הנדרשים כאן אין קץ. ויש גם כאלה שהמאבק הוא אך טעם חייהם. בגלל חלוקה לא שווה, תנאים אובייקטיביים מכתיבים את צפיפות וכובד המאבק.
אז בכל זאת מה מהות הקיום? (ספרו החביב של פרנקל מגרד בקושי את שולי הנושא הכבד הזה).
האם אנחנו בפרוזדור לעולם הבא?
מדוע למת יאמר נפטר? האם משום שנפטר, התפטר, נפרד ממשהו לא טוב. ומדוע על נפטר יאמרו ש "נ – ח – ה נשמתו" ש "הלך לעולמו"
מה, עולמו לא היה כאן, אלה שם? כאן הוא היה אורח?
אצל הערבים קוראים הידד למוות. המתאבד יקבל את התואר "שהיד", הוא יונצח בספר הגיבורים והמסכן יקבל עוד 70 בתולות כפרס.
ה''אין'' וה''יש'' 157673
לציור לא קוראים הגיהנום.
את מתכוונת לפלג הימני של הטריפטיכון the garden of earthly delights.מוצג בדרך כלל בפראדו.
בפלג זה נענשות שבע קבוצות אנשים שכל אחת מהן חטאה באחד משבעה חטאי המוות שמבצעיהם יירשו גיהנום (גאווה, גרגרנות כעס וכו').

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים