בתשובה לדב אנשלוביץ, 06/07/03 7:40
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155712
בהנחה שאין איזה תחכום נסתר מן העין בשאלה שלך, אז האדם כבר שאל את עצמו שאלה זו בעבר, והביולוגיה כבר נתנה לה תשובה. החיות אינן שורדות -לשם- משהו, אלא -משום- דבר מה. משום הברירה הטבעית. אם היתה פעם חיה ללא הדחף לשרוד, כבר לא רואים אותה בסביבה. (ונא לא לבלבל אותי עם תאוריות לגבי אבולוציה של גנים או של פרטים וכל הסלט הזה. הרעיון הכללי מובן).
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155757
אבל זאת בדיוק השאלה. איך זה שבכלל נותרו חיות שרואים אותם בסביבה ?
אם התשובה שהבאת היא בכלל תשובה, אז היא נכונה גם לאדם, והצלחת לפתור את אחת הבעיות שמטרידות את נוגה. למה האדם רוצה לחיות ? כי הוא בין היצורים הנבחרים שלא נכחדו ושלכן רואים אותם היום בסביבה. לטעמי זו לא תשובה.
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155782
לפי המעט שקראתי על אבולוציה (ולגבי הולדת צאצאים מול השרדות, עד כדי דוקינס גם אני מכיר את הרעיון. זה לא משנה את התמונה הכללית) נותרו חיות כתוצר של האבולוציה. כלומר, שום מטאור לא הכחיד אותן בזמן האחרון, רובן העמידו צאצאים, אז הן כאן.
אני חושב שהדחף לשרוד, להוליד ילדים, כמו גם הדחף המניע נשים להתאפר וגברים להאבק בהתקרחות, אינם מיסתוריים לגבי המדע. אולי לא יודעים בדיוק איזה חלק במוח פועל בכל שלב, אבל האבולוציה מסבירה היטב את מקור הדחפים הללו. הבעיה היא שהעובדה שמקור דחף ההשרדות ידוע לנו לא משחרר אף אחד מפחד המוות, כפי שידיעת מקורו של הדחף המיני לא עוזר להתגבר על ביישנות כרונית. כל מה שנדע על מקור וסיבת החיים לא בהכרח יסביר לשם מה זה טוב.
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155797
לא הצלחת לפתור את הבעיה של נגה. כבני אדם, ברגע שעולה לפנינו השאלה "למה אנחנו עושים זאת?", כאשר יש לנו אפשרות לבחור להפסיק, אנו עושים סוויץ' והופכים את השאלה ל"לשם מה אנחנו עושים זאת?". השאלה של נגה אינה על הסיבה, אלא על התכלית.

האם לחַיות אין שאלה כזו? שאלה טובה. אני מניח שלחיות אינטליגנטיות מספיק יש חשיבה תכליתית, ברמה מסוימת. אולי יש חיות שכן שואלות את עצמן לשם מה אנחנו חיים? נראה לי אינטואיטיבית שלא, אבל גם אם כן, בוודאי לא כל החיות; ומכל מקום, זה לא מקדם את נגה...
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155798
אה, בעצם לא התיימרת (דב) לפתור את השאלה. אני מפנה את התגובה לעיל לגיל.
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155972
לא רק שלא התיימרתי, אלא שחוסר ההתיימרות שלי הוא הרעיון שלו אני מייחס את החשיבות הכי גדולה בדבריי.
הרעיון השני שלו אני מייחס חשיבות בדבריי, הוא שחוסר יכולתי לפתור את השאלה, אינו מטריד אותי כלל.
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155758
אם מותר לנדנד טיפה, ברצוני להזכיר שהדחף הוא לא לשרוד אלא להעמיד צאצאים בעלי יכולת דומה. שרידות היא תנאי הכרחי בהרבה מקרים, אבל יש זכרים שמוכנים לאבד את חייהם עבור, המממ, הזדווגות מוצלחת (מיני עכבישים, גמל שלמה וכמה דון ז'ואנים שנורו ע''י הבעל הזועם הם הדוגמאות הידועות).
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155771
אם מותר לנדנד הרבה, האם אתה חושב שמיני עכבישים וגמל שלמה "יודעים" שהזדווגות מוצלחת תביא למותם? ואם לא, האם אפשר באמת לקבוע שהדחף הוא "לא לשרוד אלא להעמיד צאצאים"?
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155773
כשמדובר על חיות פחות אינטליגנטיות אפילו מתרנגולות, מה זה "יודעים"? לפי ההתנהגות של הזכר של האלמנה השחורה (בכמה מינים) הוא "יודע" להזהר, ניגש אליה בריקוד חיזור מאד מסויים וכשהיא מגיבה נכון הוא מתקרב יותר. לאחר ההזדווגות הוא ממהר להסתלק, ואם הוא בר מזל הוא גם מצליח. האם מזה נובע שהוא "יודע" משהו, או שהאינסטינקטים שלו גורמים לו לפעול כאוטומט? בכל זאת הוא מבכר לקחת את הצ'אנס הזה על פני בילוי מול הטלביזיה עם החבר'ה, שיאריך את תוחלת חייו. האם כשאותו פרט בורח מאיזה טורף, הוא *יודע* מה בכלל קורה שם, או שהוא מתוכנת להגיב על גירוי X בתגובה Y? אם כך, מה ההבדל בין ה"דחף לשרוד" בתגובה הזאת לבין ה"דחף להתרבות" בקודמת מבחינת המודעות של היצור שלנו?

אבל אם אתה רוצה להיות פחות דרמטי, כל פעולה של הורות היא, בעצם, הדגמה של הכלל שהבאתי. במקום לבזבז אנרגיה וזמן על האכלת הצאצאים, הורה היה יכול להגביר את סיכויי הישרדותו שלו אם היה זונח אותם ומתרכז באינטרסים שלו. אבל מה? לא היה לו סיפוק מזה :-)
סעיף 3 א' - האדם והחיה 155778
נדמה לי שכשאנחנו מדברים על אינסטינקט (כהגדרתך למעלה), לא נוכל לדבר על ''דחף ל'' אלא על ''דחף מ''. או אולי יהיה מדויק לדבר רק על דחף להפחית עוררות ביולוגית, אבל ללא תלות אמיתית בהשגת המטרות.

אבל ההערה האחרונה שלך כל-כך מצאה חן בעיניי, עד שאני אפילו אוותר לך על ניג'וס ארוך ומתיש.
גול עצמי 158185
הפסקה האחרונה כאן מקבלת פרשנות קצת שונה בעקבות הלינק הבא: http://www.nia.nih.gov/news/pr/2003/0714.htm
כל הכבוד שכ''ג 158213
עוד הוכחה שאין כמו הפריים דירקטיב.
כל הכבוד שכ''ג 158301
חשבתי שפרשת.

הפריים דירקטיב, מה שזה לא יהיה, לא מחייב את קיומה של המשפחה הגרעינית (גם כזאת שבה לא רק האם מניקה, למשל, בדיוק כמו במאמר). למשפחה יש המון צורות. הצורה ה''מסורתית'' הספציפית בה אתה תומך בקנאות, היא סתם מקרה פרטי. יש הטוענים שהיא אפילו לא ממש מתאימה למבנה החברתי הקיים. אפשר למצוא נוסחאות יותר מוצלחות.
גם אם יש איזה ''פריים דירקטיב'' של הטבע, הוא די אדיש לסט הערכים שלך.
איך אפשר לפרוש? 158322
כשיש לך את כל הזמן שבעולם להתווכח איתי עכשיו, שארבעת המבחנים הסתיימו להם.
פשוט לא יכולתי לפספס הוכחה כזו בדבר החשיבות של הולדת ילדים. איך תעשה זאת ? ממש לא מעניין אותי. עם חבר שלך או חברה שלך - בהתאם לנטייתך. אני מאחל לך למצוא בשביל האנושות מתכון טוב יותר מהמשפחה הגרעינית כדי לבצע זאת. לא נראה לי שתצליח.
הסטרייט כ*אור* לחשוכי הילד. 158333
כרגיל, אין לי מושג על מה אתה מדבר. מי אמר שאני מחפש משהו אלטרנטיבי מהמשפחה הגרעינית בשביל עצמי? איש מוזר אתה, אדון סטרייט יקר.
הסטרייט כ*אור* לחשוכי הילד. 158355
אם כבר בהתקרצצות על ניסוח עסקינן, טיפוס מעצבן שכמוך :), אז *אני* לא אמרתי אף פעם שאתה תצטרך לחפש בשביל עצמך. מה שרשמתי היה "אני מאחל לך למצוא *בשביל האנושות*".

אתה עדיין מוזמן לחפש, לצורך הדיון. מאחר ונראה שאתה שולט היטב בנושא זה, אני בטוח שתיתן לי, טיפוס מוזר שכמותי, דוגמאות רבות לאלטרנטיבות מוצלחות יותר מהמשפחה הגרעינית בחברה שלנו.
מאמין קיצוני בילודק - רות סוף. 158384
אם תצעד בפיסקה קצת אחורה, תוכל לשים לב ל-"איך תעשה זאת? ממש לא מעניין אותי". אבל יכול להיות שפנית לאיזה "אתה" כללי שכזה ומכאן אי ההבנה. סליחה.

בכל מקרה, אני גם לא מחפש דגם אלטרנטיבי בשביל האנושות. אני פשוט לא מתרגש כמוך מאלה שבכל זאת מנסים.

עוד דרוש הסבר למה ההצעות שלך הן גם לא אופרטיביות וגם לא אפקטיביות (רעיון ההסברה מצחיק ואף עלול לגרום לתוצאה הפוכה. רעיון אי אישור הפגנות מן הסיבות האמורפיות שהבאת, הוא פשוט מנוגד לחוק במדינתנו הדמוקרטית. זו הצעה שלא תעמוד בשום מבחן משפטי), אבל האמת שהרבה דיון אין פה (לא ענית על תגובה 157444, למשל), אז אני פורש ב"שיא". קצת נמאס.

סליחה על שהטרדתי אותך. אתה יכול להפסיק להיות סטרייט ולחזור אל מסלול החיים הרגיל שלך.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים