בתשובה לאביב י., 12/07/03 0:41
נכון. 157340
בכל פעם מחדש אני מתפעל מאנשי (ומועסקי) ענפי הטכנולוגיה העילית, המשוכנעים כי הם והעולם חד הם, ואף פעם אינני יודע האם לרחם עליהם, או לקנא בהם.
משפט כמו "מספר פעמים ניסו ללחוץ עלי, במקום העבודה, לקנות פלאפון ובכל זאת מעולם לא היה לי אחד" יכול לומר רק איש הייטק. אצל האחרים, המעביד אינו "מנסה ללחוץ", הוא פשוט נותן לך את המכשיר, כשם שהוא נותן לך את יתר כלי העבודה להם אתה (או הוא) נזקק.

לגבי הקולנוע, זאת עוד חצי צרה. בכל זאת, אפילו ג'ולי אנדריוס מקבלת שיחות טלפון באמצע הדברים החביבים עליה(1), אבל בתיאטרון, זאת כבר עילה לרצח. השחקן על הבמה לא יכול להחליט מה נעלה יותר, לשאת חיצי גורל אכזר(2) של טלפון מצלצל, או שמא לפגוע בכלל שההצגה חייבת להימשך.

___
(1) תודה ליהודה ברקן
(2) ותודה גם לארנסט לוביץ
נכון. 157354
לא הייתי מגדיר את עצמי כ"עובד הייטק" פרופר (עד כה ובטח שעכשיו), אבל נגיד.
עובדים אחרים שהופעל עליהם לחץ זהה לזה שהופעל עלי, מצאו את עצמם "מקבלים" "מתנה" שהוא פלאפון חינם במימון החברה. הכל שאלה של מידת ההתנגדות (ואני לא ממליץ לאף אחד לעשות זאת).
ברור גם שאתה צודק ויש עבודות שפשוט אין ברירה, אלא להעדיף פלאפון עם תלוש משכורת, מאשר לוותר על שניהם. לשמחתי עדיין לא הייתי בסיטואציה הזאת (כנראה שאז אסכים בלית ברירה ואאבד אותו ב*טעות* באיזו תעלה חשוכה, קורה).

אני לא הולך המון לתיאטרון, אבל ב*כל* הפעמים שהייתי, השחקנים היו צריכים להפסיק לפחות פעם אחת עד לדעיכת צפצוף טורדני זה או אחר. מכה.
(הכי כיף זה כשזה קורה במופעי סטנד-אפ או נונסנס סטייל "ילדים סורגים" ואז מתחילה חגיגת התעללות ודאחקות על חשבונו של העבריין שקובר את עצמו עמוק בכיסא)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים