בתשובה לחיים קפון, 05/08/03 12:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האמת היא שבאכסניה הזאת יש רוב מובהק לאנשים החושבים כ מ ו ך אם כי חוששתני שאתה הוא זה המצוי בתהום המוסרית. המדינה היא ההתארגנות של האזרחים שנועדה להגשים את המטרות המשותפות שלהם כל אחד מהאזרחים מסכים להכפיף ח ל ק מחרויותיו (כגון חלק מכספו שנגבה כמיסים, או אולי שירות חובה בצבא) לטובת הבטחת שאר החירויות שלו כמו חייו (צבא ומשטרה), רכושו (משטרה ובתי משפט) ואולי (באמת אולי) עוד. המדינה איננה אמורה לספק לאזרח את כ ל צרכיו, והנסיונות לקיים משטרים כאלו מראים שהדבר לא רק לא אפשרי אלא מוביל בהכרח לשלילת כל חרויותיו של האזרח. מכיוון שאין שום סיכוי שנוכל להסכים על כ ל מטרה כמטרה משותפת, ומכיוון שהמשאבים מוגבלים (קרי - הכסף לא צומח על העצים). מן הראוי שנוציא את הכסף על מטרות שעליהם יש קונצנזוס תוך הפעלת זהירות מירבית בחסכון הכסף. עכשיו, גם אם הייתי מסכים איתך שאת שירותי הבריאות יש צורך לספק על ידי כספי משלם המיסים (ואני לא) עדיין יש מקום לשיקול כלכלי מאחר והאמצעים, מה לעשות, מוגבלים. אם נתונה הבחירה בין אמצעי הנותן שירות לקהל מאוד מצומצם שמסכן את עצמו לא מתוך הצורך להתפרנס או לשרת את המדינה (נגיד בצבא) ובין מתן שירותים אחרים לשאר אזרחי המדינה, אני מעדיף את שאר האזרחים. אילת היא עיר קטנה מאוד, המשרתת איזור מועט באוכלוסין, קיומו של תא לחץ באילת משרת בעיקר את הצוללנים (חולי הסכרת (וזה למיטב ידיעתי רק טיפול נסיוני שאפשר לעשות גם באמצעים מקומיים) יכולים גם לנסוע לבאר שבע או לאן שזה לא יהיה, בדיוק כמו שנוסעים אלו הזקוקים לדיאליזה כימותרפיה, ניתוחים מסובכים ושאר שירותים רפואיים שאולי אינם מסופקים על ידי בי''ח יוספטל). אני מאוד שמח שמופעלים במקרה הזה שיקולים כלכליים נקיים, זה נותן תקווה שאולי חלק מן הכסף יושקע בדברים החשובים באמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קרא את שכתבת: "מן הראוי שנוציא את הכסף על מטרות שעליהם יש קונצנזוס תוך הפעלת זהירות מירבית בחסכון הכסף." ועכשיו קרא שנית. האם אתה באמת מתכוון לזה, או שזו דרכך להתבדח? ממתי בדיוק יש קונצנסוס על: גדר ההפרדה? שליחי עליה בהודו? שישה קשישים שהובאו מעיראק? תנאי השרות של אנשי הקבע בקריה בת"א? משכורות החכ"ים? טיפולי הפרייה לנשים מעל גיל 40? כביש עוקף ג'לג'וליה? לשכתו המהודרת של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר? מחירי המים לחקלאים? מסיבות הפאר בחיל האויר? ומספר הדוגמאות ארוך ורב... הקונצנסוס היחידי שסדרי העדיפויות המעוותים מוסרית משקפים, הוא הקונצנסוס השלטוני. טובתך האישית, כמו גם טובתי האישית, אינם באים לידי ביטוי מובהק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתכוון לכך בכל ליבי. גדר ההפרדה. אני תומך בכך, אני מניח שגם אתה היית תומך בכך לו חשבת שזו אכן חיונית לבטחון המדינה. הוויכוח, אני מקווה, איננו על הצורך בצבא שיגן על גבולותינו אלא על השאלה (שהיא לחלוטין עניין מדיני) מה צריכים להיות גבולותיה של מדינת ישראל והאם הגדר אכן מספקת את ההגנה הזאת. לגבי שאר הסעיפים, אני מתנגד לרובם וראוי שההנחת המוצא שלנו תהיה שאין לנו צורך בהם אלא אם יוכח אחרת. מדינת ישראל, מרגע הקמתה, לא מקיימת משטר דמוקרטי אמיתי במובן של חירויות האזרח. וישנם תחומים רבים (למעשה רוב התחומים) שבהם עוסקת הממשלה שלא לצורך דבר שפוגע בחירותך ובחירותי וגורם לנו נזקים מוסריים וכלכליים. מה שצריך זה לא "עוד מאותו דבר" אלא פחות. הרבה פחות. סיסמת הבחירות של מפלגה שתהיה לרוחי תתגאה במספר החוקים שהמפלגה ביטלה, לא מספר החוקים שהמפלגה חוקקה (כמו שמר"צ עשתה). לדידם של רבים, כך אני מתרשם, טיבה של ה"דמוקרטיה הישראלית" הוא כזה: 1. האוכלוסיה מורכבת מהרבה קבוצות קטנות. (חרדים, ערבים, תושבי עיירות הפיתוח, נהגי המוניות, תושבי שינקין וכו.) 2. הקבוצות הקטנות מקימות מפלגות ומתתמודדות על השלטון. 3. בהגיעה להגה השלטון, תופסת המפלגה את צינור התקציבים ומפנה אותה לתחום הראוי בעיניה. החרדים לישיבות, מר"ץ ל"תרבות" וכו. לחילופין (כלומר תמיד) התקציבים מופנים למקורבים באמצעות מינויים לחברות ממשלתיות וגופים אחרים. לדידי, זאת איננה דמוקרטיה, והבעיה איננה בפוליטיקאים ובדרכי התנהלותם אלא במהות התפקיד של המדינה בעיני האזרחים, המדינה איננה מיועדת לפתור את כל בעיות הקיום שלנו, המדינה איננה צריכה להגיד לנו מה לעשות. המדינה קיימת כדי להבטיח את החירויות הבסיסיות שלנו. ככל שתפקיד המדינה יהיה מצומצם כך יקטן כוח המשיכה של הפוליטיקה כאמצעי להשגת הטבות לקבוצה שאליה אתה שייך והדיון יהיה על הנושאים הפוליטיים האמיתיים שיש כמו יחסינו עם שכינינו. המטרות צריכות להיות ברורות, מצומצמות וריאליסטיות ולהיות קשורות בבירור עם הבטחת החירות שלנו, בלי זה אין טעם בקיום המדינה. בתגובתך המקורית אמרת משהו (אם אינני טועה) כמו "רק בגלל שאין לצוללנים לובי מפלגתי אז צריך להפקיר את זכויותיהם". זה משקף את הגישה שתיארתי רק שאתה גם מניח (בתמימות לדעתי) שייתכן מצב בו מישהו אחר ידאג לאינטרסים שלך גם אם אינם בעמדת כוח. הדבר הזה איננו אפשרי. הפוליטיקאים ידאגו תמיד, אך ורק לאינטרסים של עצמם (קרי - להבחר שוב). ולכן יש לספק את מינימום האפשריות לשחיתות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה סטינו סטייה רבתי מעיקרו של הדיון. מה עוד שתגובתך הנוכחית סותרת משהו את תגובתך הקודמת, והנה הגעת להסכמה, גם אם פתלתלה, עם עמדתי. מי שאין לו כח פוליטי- ליבי ליבי עליו. לצוללנים אין כח פוליטי- למתנחלים יש. אין קונצנזוס אמיתי על מרבית הסוגיות הקיומיות במדינה. לכן, טיעונך בתגובה הקודמת בדבר חובתה של המדינה לממן רק נושאים שבקונצנזוס- תמוהה. טיבה ואיכותה של חברה נמדדים עפ''י מידת הדאגה לשכבות חלשות ולאילו שאינם יכולים (מכל סיבה- גם מהעדר כח פוליטי) לדאוג לעצמם. לצערי העמוק והעז, מדינת ישראל עלתה על מסלול חסר חמלה של הפקרת החלשים. לא, זו אינה תופעה חדשה, אבל פעם התביישו בזה, היום, לעומת זאת, זה הפך להיות ''בון טון'' לשלוח את האמהות החד הוריות לעבוד, לקצץ את סל התרופות, וגם לסגור את תא הלחץ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי איך תגובתי סותרת את תגובתי הקודמת. השימוש שלי במילה קונצנזוס הוא אולי לא נכון. הנקודה היא שהמדינה היא אמצעי של האזרחים להגן על חירותם. זאת נקודת המוצא ומכאן שפעולות המדינה צריכות להמקד באותם איומים הקיימים על החירויות שלי ולא לאיים עליהם בעצמה. טיבה ואיכותה של חברה נקבעת על פי מידת החירות שמוענקת לאזרחים חירות הכוללת, כמה בזוי, גם את הזכות שלי על רכושי וכספי. מדינת ישראל, היום, יותר מתמיד, מעבירה יותר כסף מתמיד ל"שכבות המצוקה" האם יש מתאם בין רמת ההוצאה לתוצאות? האם העוני חוסל? ברור לחלוטין שהצורה בה אנחנו "דואגים לחלשים" פשוט לא עובדת וזאת משום שהמדינה *כופה* עלינו לעשות זאת ואין לנו את היכולת לבחור כיצד יושקע הכסף שלנו. התוצאה: הכסף מתבזבז על מנגנונים שעיקר עיסוקם בגביית הכסף ובנסיון לתפוס את כל הרמאים שרוכבים על המנגנונים האלו. הבעיה לא תיפתר אם תיקח את כל המשכורת שלי ותתיתן אותה לשכבות החלשות, זה שמיממנת עוד חודש בסלולרי של כנפו לא תורם כהוא זה ליכולתה לפרנס את משפחתה כפי שעושים אזרחים אחרים. הדבר היחידי שעשית בזאת הוא שפגעת בחירות שלי לעשות כרצוני בכספי, כולל תרומות לארגוני צדקה (שלמרות היומרה הממשלתית לפתור את כל בעייותנו דווקא מתרבים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו המסקנה מהויכוח הארוך ביננו. אני טוען שעדיף לתת לאדם חכה וללמד אותו לדוג מאשר לתת לו דג. אולם, אם נתת לו דג, אל תגיד לו איך ומתי לאכול אותו ! אני מרמז על ההערה הפופוליסטית שלך בדבר מימון חודש נוסף בסלולרי של כנפו. אין לך כל זכות להתערב בסולם העדיפויות שלה, גם אם סייעת לה במישרין או בעקיפין. גם אני נגד פרזיטים. גם אני חרד לחרותי ולחרות זולתי. גם אני קנאי לרכושי. אבל, וזה אבל גדול,אני מצפה מהמדינה שתדאג לאלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם. (ולא לאלו שאינם רוצים לדאוג לעצמם) הבאת דוגמה מעניינת בדבר ארגוני צדקה.הרשה לי להרחיב בנושא: ברגע שהמגזר הפרטי מתערב וממלא פונקציה שעל המדינה למלא,זו למעשה הפרטה של העוני. זו דוגמה קלאסית להתנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה. זו תחילתה של פשיטת רגל מוסרית של המדינה. זה לא תפקידי להאכיל את הרעבים במדינה. זה לא תפקידי לתרום לליב"י, או לועד למען החייל- לשם כך יש תקציב בטחון. אני לא צריך לשלם 2500 ש"ח כל שנה לבית הספר של הבן שלי. אמי היקרה, אינה צריכה לשלם 12.000 ש"ח לניתוח דחוף בעין- לשם כך יש ביטוח בריאות. ולמרות זאת, אני משלם לבית הספר, אימי עושה ניתוח פרטי, והרסר"ים השמנים בקריה נהנים מהתרומות שלי לועד למען החייל... הויכוח ביננו הוא ויכוח בין שתי תפיסות כלכליות-מדיניות הפוכות בתכלית ההיפוך: הכלכלה התאצ'ריסטית או המילטון פרידמנית בה אתה דוגל, והכלכלה החברתית בה אני מאמין. בוא ונבחן שתי מדינות: ארה"ב ושבדיה. בארה"ב הפועלת על פי עקרונות כלכלת השוק יש עשירים מופלגים, ויש עניים מופלגים הנמקים מרעב ברחובות. בשבדיה, העשירים קצת פחות מופלגים, אך איש אינו נמק ברעב. אתה רוצה אמריקה. אני רוצה שבדיה. לשבדים יש קצת יותר חמלה. או בפראפרפראזה על שיר של חווה אלברשטיין: "בשבדיה היאוש יותר נוח..." לסיכום- אני מאחל לשנינו להיות צעירים עשירים ובריאים. האלטרנטיבה לכך, באקלים החברתי-כלכלי הקיים, עגומה ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשווה את טאיוואן לקובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית יכול לבחור גם באלבניה... קובה היא דוגמה רעה מאוד כיוון שהיסוד הדמוקרטי נעדר מהחיים הפוליטיים שלה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשווה את הונג קונג לישראל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, באשר לוויקי כנפו, ההערה בנוגע לפלאפון נועדה להראות שלמעשה לא ממש מדובר פה בחרפת רעב. החיים קשים, גם לי בתור צעיר (לא בריא). אני עובד קשה ועוד לא הבאתי ילדים לעולם משום שאינני יכול לקיים משפחה בשלב זה. אם בכלל, אני מעדיף בהחלט לתת כסף, מזומן, בסכום קבוע מראש לנזקקים. המצב הנוכחי הוא שכדי לקבל את ההטבות מהמדינה אתה צריך להוכיח שאינך רמאי (משום שזאת הנחת היסוד) והכסף או העזרה ניתנים תוך כבילתך למנגנון. לדוגמה: כדי לקבל הלוואה עומדת לרכישת מכונית (לנכים) אתה צריך להגביל את עצמך בנפח המנוע, ואסור לאף אחד אחר לנהוג במכונית שלך. אני, בדיוק כמוך, לא רוצה לראות אנשים מתגלגלים ברחובות ומוכן ורוצה בהחלט לעזור לאלו הזקוקים לעזרה אבל אינני מוכן שהדבר יכפה עלי. התמיכה שלך בכפיית הדבר מראה שאינך מאמין שרוב האזרחים הם כמוך וכמוני (רוצים ומוכנים לעזור) ושבהנתן הבחירה, נבחר לא לעזור. ואתה טועה, פריחתם של ארגוני הצדקה והמתנדבים בארץ, ל מ ר ו ת העובדה שאנחנו גם משלמים בכפיה למטרות דומות. מראה שלאנשים אכפת. הדרך היעילה והמכובדת בה פועל ארגון "יד שרה" למשל היא דוגמה קלאסית. כדי לקבל שם מכשיר רפואי אתה נדרש להפקיד פקדון ותו לו. את הפקדון אתה יכול לקבל בחזרה עם החזרת המכשיר או להשאיר אותו, כתרומה. רוב האנשים בוחרים להשאיר (אלו שלא, סביר מאוד להניח, פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם ואיש לא בא אליהם בתלונות). כאשר אתה בא ל"יד שרה" אתה מקבל יחס אנושי שמאמין שאם ינהגו בך בהגינות, תנהג גם אתה בהגינות ואין צורך להניח מראש שאתה רמאי. מדינה שבה אנשים יכולים לבחור אם לעזור לזולתם ואכן עושים כך, נראית לי הרבה יותר מוסרית ממדינה שבה נכפה על האזרחים לעזור לזולתם. אם נבחן שתי מדינות דוגמת שוודיה וארה"ב נגלה נתון מפתיע. ארה"ב, למרות היותה גיהנום עלי אדמות, מושכת יותר מהגרים מאשר שוודיה. רמת החיים הממוצעת בשוודיה נמוכה בהרבה מרמת החיים הממוצעת בארה"ב (וגם נמוכה מזאת של הונג קונג... מעניין למה) המפלגה הסוציאליסטית בשוודיה זכתה בשלטון בשנות השלושים בתקופה הזאת היו השוודים חלוצים בתחום העיקור הכפוי על "בלתי מתאימים" (כן, כן, לפני הנאצים) וכן גם בלבוטומיה כפויה על אסירים ואלכוהוליסטים כדי "לרפא" אותם (ובזה הם עסקו עד שנות החמישים). עד שנות השישים הכלכלה השוודית פרחה (בין השאר אולי הודות לעובדה ששוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השניה וכלכלתה לא נהרסה כמו שאר ארצות אירופה). בשנות השבעים היא התחילה לקרוס, עסקים ברחו מהמדינה למקומות בהם המיסים יותר נמוכים, הייתה גם תופעה של "בריחת מוחות" למקומות בהם מעריכים ומתגמלים אנשים מוכשרים בעלי יוזמה. בשנת 1989 אחוז האבטלה עלה ל-12%. העדרויות ממקום העבודה עלו ל25% בגלל חוקים שקבעו שכל מפוטר זכאי לקבל 80% ממשכורתו הקודמת. שירותי בריאות מקיפים חינם הפכו את שוודיה ל"מדינה החולה" ביותר באירופה, שוודיה גם "נהנית" מאחוז התאבדיות גבוה מאוד ומההוצאות הגבוהות ביותר על טיפול נפשי. העובדה שהמיסים היו כל כך גבוהים (עד 90% במדרגות הגבוהות) גרמה לכך שלאנשים לא היה כסף כדי לשים בחיסכון מה שהגביר את התלות שלהם בשירותים הציבוריים. המפלגה הסוציאליסטית בשוודיה, איבדה את השלטון בראשית שנות התשעים, המפלגה הקפיטליסיטית שעלתה במקומה הנהיגה רפורמות רבות (כמו הורדת מיסים ב50% והסרת רגולציות על הבנקים וטלקומיוניקציה). בשנת 1994 זכתה המפלגה הסוציאליסטית בשלטון שוב אבל את הרפורמות הם לא ביטלו והם המשיכו לקצץ מיסים ולקצץ בתקציב הממשלה. אני לא רוצה שוודיה, לשוודים אין יותר "חמלה" את השוודים *מכריחים* לחמול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימים חמים אלו יוצאים השוודים על כל מגדריהם להשתזף בעירום בפארקים! אח טבריה טבריה, לו היית שטוקהולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן לך אייל אלמוני על שתיבלת בהומור את הויכוח היבשושי משהו... אני ממש לא מעוניין לעשות אוף טופיק לאוף טופיק, אך איני מצליח להתאפק: שוודיה או שבדיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, זה מבדיחה אחרת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, עוד לא קניתם את הספר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וספר מומלץ נוסף, ברוח הפשרה היהודית שהולכת ונמוגה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד מהספרים המשעממים ביותר שקראתי בימי חיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חושב שהוא אחד הספרים המעניינים ביותר שיצאו לאחרונה עם סיגנון כתיבה יפה. אבל ניחא, על טעם ועל ריח וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומאז שהמפלגה הסוציאליסטית איבדה שם את השלטון, ירדו אחוזי האבטלה ואחוזי ההתאבדויות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל זה היה באשמת הממשלה הקודמת... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |