בתשובה לרודי וגנר, 09/08/03 12:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז ככה: לכשעצמם, אני מסכימה שהאמצעים של גרוסמן מרתקים (מבין כולם, החביב עלי ביותר הוא סיפורו של אנשל). אבל זה כמובן מעלה את השאלה, עד כמה טכניקות ספרותיות צריכות להישפט "לכשעצמן", או ככלים להשגת מטרות ברובד המהותי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועל זה אנחנו חלוקים: לטעמי, ליצירה ספרותית טובה אין "מטרה" מחוץ ליצירה כלעצמה. היא לא נועדה לפתור בעיה או "להתעמת עם השואה". היא יצירה ספרותית שה"צורה" שלה, דהיינו האמצעים אותם היא נוקטת, היא בלתי-ניתנת להפרדה מה"תוכן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם רוצים לשפוט טכניקות ספרותיות ככלים להשגת מטרות, יש לבדוק אם הספר עונה על מטרות הסופר, ולא על מטרות הקורא. אם גרוסמן רצה לכתוב ספר שמעביר לקוראים את חווית השואה באופן מהימן, אין ספק שהוא נכשל לחלוטין. כיועץ ספרותי מתחיל הייתי מציע לו לא להתברבר בכלל עם מומיק וברונו, עם ילדי הלב וכל הסצנות הביזאריות האלה בווארשה שברור שלא קרו באמת. הייתי לוקח רק את החלק השלישי בספר, זה עם אנשל וסרמן במחנה ההשמדה, וכותב אותו מחדש לפי סיפורים אמיתיים שהייתי מלקט ביד ושם. בנוסף הייתי עושה סקר ספרות אצל פרימו לוי, ויקטור פראנקל וחיים קפלן, לשאוב קצת השראה. בקיצור, ברור שלא זו היתה מטרתו של גרוסמן. הספר מחדיר היטב את ההכרה בכשלונו המוחלט של מומיק להבין מה באמת קרה בשואה. איני חושב שזו היתה המטרה העיקרית של הסופר, אבל מובן ששיפוט היצירה על-סמך רצונות סותרים של הקורא יביא למסקנות אבסורדיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין, ליאור, ומביא אותי למחשבה שאולי המטרה היתה שהטכניקות הספרותיות תכשלנה. כלומר, גרוסמן מנסה להגיד לנו שלא חשוב מה נעשה, איך ננסה להמחיש לנו את חווית השואה, לא חשוב עד כמה ננסה להתקרב אליה, לא נצליח. ובמקרה כזה, הצלחתו הגדולה של הספר היא ב''כשלונו'' הלכאורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכאן עולה השאלה- האם הספר הוא אודות השואה, או אודות תפיסת השואה? עוזי וייל,למשל, אמר פעם שמבחינתו הומור שואה זה דבר שאין לגעת בו, ולעומת זאת הוא אוהד של הומור על תפיסת השואה. אז אולי ניתן באמת לדבר על התחומים כנפרדים במידה מסוימת מבחינ תרבותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו הומור שואה, ומהו הומור על תפיסת השואה? ואיפה עובר הגבול? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה ניסיון שלי: הומור שואה: בדיחות ישירות על השואה, כדוגמת "מדוע היטלר התאבד - כי הוא קיבל את חשבון הגז" (כן, בכוונה בחרתי אחת לא מצחיקה) הומור על תפיסת השואה: הומור שמתייחס לתפיסה שלנו על השואה ובדרך כלל לא מתרחש ישירות באותה תקופה, למשל "פלדרמאוס ואנגלשיר באולימיפיאדה: http://www.ee.bgu.ac.il/~buniashv/olympic.htm איפה עובר הגבול? באמצע כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך היית מגדיר את הסרט "החיים יפים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ככזה ולא ככזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחמישייה הקאמרית היה הרבה מה לומר לגבי תפיסת השואה על ידי היהודים הישראלים. הרבה עוסק בעובדה שאלה האחרונים כאילו משתמשים בשואה כדי להשיג דברים (לא רק באולימפיאדות). זה נורא מצחיק אבל לא תמיד נכון. זאת אומרת שמבחינה אובייקטיבית אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיה הניסיון הזה לרצח עם ומן הראוי שיעשו צעדים משמעותיים כדי שתוקם מדינה לעם הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעוזי וייל יש סיפור נהדר על איך ישראל בעתיד הלא-מאוד-רחוק, משכפלת את היטלר כדי להוציא אותו להורג ואת אנה פרנק בשביל לעמת אותה עם היטלר במעגל של דן שילון וכדי לנקות את הבית של אשת רה''מ. (שי בזק) לרוע המזל אנה ואדולף מגלים את המזימה ובורחים, אדולף מאריך את השפם ומתחפש לעמיר פרץ והם חיים ביחד ובאושר. פעם בשנה הם טסים לחופש באירופה וכשהם עוברים מעל בלגיה, אדולף אומר, ''פעם כל זה היה שלי''. בעיני, הסיפור הזה עמוס בהומור של ''תפיסת שואה'' בלי הומור שואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לך במקרה לינק לעותק אלקטרוני של הסיפור!? אני זוכר אותו היטב מ"העיר", אבל מת להראות אותו לאנשים. מצא חן בעיני במיוחד שהדמויות של כפיל-היטלר וכפיל(ת)-אנה פרנק נקראות "ההיטלר" ו"האנה פרנק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא צודק | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |