בתשובה לדובי קננגיסר, 12/08/03 12:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דובי, אל תקח את הטון המרגיז שלי באופן אישי - הויכוח כולו, איך לומר, כבר יצא לי מכל החורים. בגדול, התשובה לשאלתך היא: כן. אני חושב שאשר שכטר מפרסם מבלי שירצה (או לא ירצה) שיקראו. אין לי חשק להרחיב לכך מעבר לכך, לא במסגרת של דיון בפורום, אולי במסגרת של איזה מאמר עתידי. באשר לפונקציונאליות של טקסט - אני מסכים, אם כי לא *כל* טקסט חייב להיות פונקציונאלי; מה שקורה, לדעתי, הוא שיש קוראים שמנסים לכפות איזו חוקיות פונקציונאליסטית כזו על *כל* טקסט וכשאינם מצליחים הם אומרים "הטקסט לא טוב" או "הטקסט אינו ברור". מי הבטיח פה בהירות או פונקציונאליות? כאשר מדובר במאמר פובליציסטי זה דבר אחד; כאשר מדובר בספרות זה דבר אחר. בספרות יש לך טקסט, על אודותיו אמרו גדולי ההוגים של המאה העשרים כמעט כל דבר אפשרי - בחר לך גישה או המצא לך אחת, אך די בכפיית החוקים הצרים של גישה אחת על עולם מלא טקסטים שונים ומגוונים. החוקיות הצרה הזו מונעת מרבים המורגלים בה, לדעתי, להנות (שים לב שלא בחרתי במלה 'להבין') משיריו של אשר שכטר, שבעיני שייכים לצד המוצלח יותר של הספרות הישראלית של האלף השני. ומלבד זאת, אני פונה לקהל הרחב בבקשה, לא, בתחינה נואשת: אנא! די עם הרצינות הנוראה הזו ביחסכם לטקסט! מדובר בספרות, לא אירוע עצוב. הכתיבה, כמו הקריאה, היא משחק. שחקו. ועכשיו, אני זז |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל התגובה של אשר שכטר צריכה להימדד בכלים של מאמר. ומאמר בהחלט צריך להיות בהיר. ולכן לא היה מקום להתקפה על גירון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית לא מדובר בהתקפה. התקפה זה ארצות הברית על עיראק, זה הלם וחרדה, זה ישראל חיזבאללה מוריד ילד בשלומי וזה ישראל מורידה חיזבאללה בשם שלומי וכן הלאה. תגובתי לגרשון הייתה זועמת במקצת, כן, וזאת משום שדווקא לדוגמטיות שלו אין מקום, לדעתי, בספרות. באשר לאשר שכטר: מדוע לערוך את דבריו עד כדי "בהירות" בשעה שבהירות היא מושג סובייקטיבי? עריכת דבריו של שכטר עלולה לסלק מהם את אמירתו במישור הצורני תוך התמקדמות במישור הטקסטואלי של ה"מסר" הדידקטי והפשטני מדי. הנסיון לכופף את שפתו של אשר לשפתי שלי עשוי להרוס את הויכוח שלי עמו ולמעשה - לכפות עליו אמירה מסויימת, אפילו מבחינה צורנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר שכטר בהחלט מסוגל לדבר בשפת בני אנוש ולהגיד כל מה שיש לו להגיד כך שבני תמותה יבינו. האמירה היחידה שיכולה להיות לו אם נשאר רק ב"מישור הצורני" (של מאמר?!) בלי להתמקד במישור הטקסטואלי, היא "אין לכם מושג מה אני רוצה! נה!". איך אפשר להרוס ויכוח שבו צד אחד לא מבין מה אומר הצד השני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום לנסות לשנות את השיח של הצד השני, נסה להבין אותו. וזה בדיוק מה שאשר שכטר רוצה: שבמקום לפתוח את כף היד ולהמתין שישים לך המשורר את ה"מסר" בתוכה - שתושיט את היד באפלה ותגשש. ובאמת - - - די בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירה לשמאלנים :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב אותך. אם אתה שולח יד באפלה ומגשש, יש סיכוי לא קטן שתחטוף סתירה, או אפילו תביעה על הטרדה מינית. חוץ מזה, למה אני צריך להתאמץ? הוא זה שרוצה שאני אחשוב כמוהו, או לפחות שאחשוב על מה שיש לו להגיד. לי אין בעיה להשאר בדיוק איפה שאני. ברומא התנהג כרומני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד, המשורר הוא המשרת שלך? שב לך עם השלט הרחוק, ותקרא רק מה שאין צורך להתאמץ בשבילו. לא זה תפקיד השירה. בשביל זה ישנו ערוץ 2. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דובי לא דיבר (בהקשר זה של הפתיל) על השירה של שכטר, אלא על המאמר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת, בוס. כשמגיעים לתחום הזה, פתאום אתה דוגמה ומופת לעצלנות אינטלקטואלית? לאמנות יש *גם* ערך בידורי - לא *רק*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, לאמנות יש את הערך שהקהל מעניק לה; לדעתי אין לה ערך "בידורי" כשם שלאיש המחליק עם בננה אין ערך "בידורי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה בסדר גמור, דובי, איש לא מנסה לשנות אותך. יש אנשים, אני מחשיב עצמי מאותם אנשים, שנהנים מספרות אחרת, פעילה יותר - וגם זה בסדר. אשר שכטר לא רוצה שתחשוב כמוהו, הוא בסך הכל רוצה לשחק משחק קטן שנקרא "ספרות" - אף אחד לא מוכרח לשחק איתו. זה היופי - אפשר לשחק את זה לבד. אף אחד לא חייב להתאמץ בשביל אף אחד. כשאני משחק במשחק הזה - ואני אוהב את המשחק הזה - אני לא מרגיש את המאמץ, וכשאני מרגיש אותו (בקריאת טקסטים פרשניים, למשל, מעייפים ולעיתים משמימים) אני מרגיש שאני מתאמץ בשבילי, לא בשביל שום אשר שכטר ברחבי העולם. וגם זה בסדר. בסדר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע, אז יש שם מסר שאני צריך לחפש, או שעצם החיפוש אחריו טפשי ומראה שאני לא מבין כלום? אם יש מסר, לא איכפת לי לפעמים לחפש אחריו, לגשש באפלה, להתייסר ולהתחבט, אבל לעשות את כל אלה רק בשביל שבסוף המשורר יוציא לי לשון ויגיד לי ששירה לא קשורה למסרים - זה כבר נראה לי יותר מדי. או שמא הטענה היא שהמסר הוא כמו האושר: החיפוש אחריו הוא מהות העניין? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |