בתשובה לרון בן-יעקב, 03/07/03 5:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תגובה זו הינה גם בתגובה לתגובה 162497 א) תגובה נאה ומעניינת, המדגימה את יכולתנו, לאורך ההסטוריה ולרוחב התרבויות, לבלבל בין הדבר עצמו לבין ייצוגו. הערתי על כך בתגובה 54485 (ובהמשך הפתיל, אבל הפיסקה הראשונה בתגובה ממצאת את העניין). גם כתבתי בעבר באופן כללי יותר על ההפרזה בערכו של הדְמיוּן לעניין ההבנה (למשל תגובה 45582). 2) איני רואה בשלילה שבתיאור "האין" משהו הנוגד את היותו לא כלום. זהו רק אופן ביטוי ותו לא. 3) מעניין גם שאותו בילבול קיים לגבי "האינסוף". לא פעם נתקל אני בטענה שאין אנו מסוגלים לתפוס את האינסוף. כאילו שלתפוס, משמעותו להכיל, או להיות מודע לכל אחד מחלקי הדבר בנפרד. אגב, הבדל מעניין בין האינסוף לאין הוא שאינסוף יש יותר מאחד. בכל אופן, האינסופים שאני מכיר, כלומר חלק מאלו המוגדרים ע"י המתמטיקה, נתפסים מכל בחינה רלבנטית, ע"י המתמטיקאים. 4) נחזור לנושא האין- בהקשר של המוות. יתכן שאנו יודעים על המוות הכל ותופסים אותו מכל בחינה אפשרית. כלומר, כשהגוף מת - הנפש חדלה מלהתקיים והדמיון חדל מהיות. בדיוק מסיבה זו אין מה לדמיין "איך זה להיות מת". זה שהשפה מאפשרת לנו לומר "לדמיין את המוות" ואז לומר "וואו, אני לא יכול", נו, מותר לה. זו לא השטות היחידה שהיא מאפשרת. אבל לאמיתו של דבר, אני מניח שגם בלעדי השפה, מסוגל המוח להרכיב את המושג "לדמיין את המוות". אבל המוח גם מסוגל לדמיין חזירים מעופפים! גם לו מותר, וגם הוא עמוס בסתירות ודמיונות שווא חסרי כל עגינה במציאות שמחוצה לו. 5) לכאורה בניגוד לזאת, אני גם סוליפסיסט ולעיתים, בד"כ במילואים, יוצא לי לשבת במקום נידח ושקט ולבהות שעה ארוכה באבן, או בעץ, או סתם בשמיים או באדמה ולהרגיש לכמה זמן מן תחושה מאוד בסיסית ופשוטה שאיני יכול להעביר במילים, אך יש בה מעין התאחדות עם משהו אינסופי, נצחי, שלא חי ולא מת, ללא דעה, ללא רצון. פשוט קיים ושורה בכל ובעצם הוא הכל1. כשזה קורה, אז במיוחד, אין לי בעייה עם המוות, כי יש לי תחושה שאני כבר יודע איך זה. כאן הייתי אמור לכתוב משהו המקשר בין המטריאליסט שבי לסוליפסיסט. ואולם, אין קשר וגם לא ניגוד. גם הדואליסט שבי מוסר דש לכולם! 6) בעניין "הבנת" האל: אולי זה נושא לדיון אחר, אבל התפיסות המתנמכות, המצמצמות את יכולתנו לתפוס אותו וכן לשפוט אותו, אינן מקובלות עלי, או יותר נכון, נראות לי משעממות, אם כי, יתכן שאם אעמיק בהן אשנה את דעתי. זה קצת לא נעים להודות, אבל את רוב מה שקורה אני לא מבין ועל רוב המעשים שבהם אני נוכח אני לא מפעיל שיפוט מוסרי, בין השאר, משום שאולי יש דבר הנעלם מעייני, הרלבנטי לעניין? למרות זאת, בסופו של דבר, בעניינים אותם אני בוחר או להם אני נדרש, למרות הידע וההבנה החסרים והמוגבלים שלי, נאלץ אני להסתפק בשיקול דעתי כדי להכריע בין אמת ושקר ובין טוב ורע וכיצד לפעול. לאלו גם כפוף האל – קודם כל, נדרש אני להכריע במוחי הדל בשאלת קיומו, ואם כן, נדרש אני להכרעה מוסרית בעניין עבודתי אותו, ואין לי אלא את יכולות השיפוט האנושיות המוגבלות שלי, כדי להכריע באלו. בתמצית: *כיצד אכריע באשר לא לי להבין?* 1 אגב, אלוהים זה לא אני. אם הייתי, אולי אז לא היה הוא נראה העולם כמו חלטורה ישראלית של שישה ימים (ונחשו אלוהים של איזה עם ביצע את הפרוייקט...). מצד שני, אולי זה היה יותר בסטנדרטים של גשר המכביה או אולמי וורסאי2, אז אני לא יודע אם כדאי (-: 2 מה לעשות, אני תבנית נוף מולדתי. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |