בתשובה לנגה, 20/08/03 16:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההנחה שכאשר טוענים טענות כלליות על האוכלוסיה, צריך למדוד הצלחה במונחים כלכליים (נניח במונחים של שכר עבודה) היא באמת סבירה. עם זאת, נראה לי שאנשים שעונים "כוח רצון, השקעה והתמדה" מתכוונים שבעזרת הגורמים האלה, בן אדם יכול להתגבר גם על מעמד חברתי נמוך, ולהצליח כלכלית. ברור שסטטיסטית, לרוב האנשים אין כוח רצון יוצא דופן, ולכן, סטטיסטית, לא נראה את התופעה הזו. המשפט "כוח רצון הוא בעצמו תולדה של מעמד חברתי" הוא מקומם. לבני אדם בכל זאת יש כמה תכונות אישיות שאינן תוצאה של המעמד החברתי שלהם. האם היית דוחה מהאוניברסיטה סטודנט שבא ממעמד חברתי נמוך, בגלל שיש לו כוח רצון נמוך? (נכון, רק סטטיסטית, אבל כל מבחני הקבלה לאוניברסיטה נכונים רק סטטיסטית). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סוציולוגים טוענים שנתונים סוציולוגיים יספרו לי עליך הרבה גם בלי מבחן אישיות. "כח רצון, השקעה והתמדה" נבדקו שוב ושוב ע"י אין-ספור חוקרים, והם כולם תלויים במעמד סוציו-אקונומי. "האם היית דוחה מהאוניברסיטה סטודנט שבא ממעמד חברתי נמוך, בגלל שיש לו כוח רצון נמוך?" - לא רלוונטי לדיון. הרעיון הוא שפרט שלא רצה, לא השקיע ולא התמיד, לא יסיים את ביה"ס התיכון, וגם לא יגיע לאוניברסיטה. בעוד שהגישה של שנות השישים טענה ש"לעניים יש פשוט אופי דפוק", הסוציולוגיה המודרנית מייחסת את התכונות הנ"ל למעמד סוציו-אקונומי. לחילופין, אתה יכול להאמין שלעניים באמת יש אופי דפוק (או לשחורים בארה"ב, או למזרחיים בארץ, וכיו"ב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הסוציולוגים טוענים שהם יכולים להסיק מסקנות על אדם בודד, למרות שהמסקנות שלהם הן סטטיסטיות ומדברות על קבוצות, אז הם טוענים טענה לא מוצלחת במיוחד. מעצם טבעה של הסוציולוגיה, כל אמירה על אדם בודד, תהיה בעלת נכונות הסתברותית בלבד (קריא: יש סבירות, לא תמיד נמוכה, שהסוציולוג יפספס **לחלוטין** את האדם עליו הוא מדבר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן; האדם הבודד לא מעניין את הסוציולוג. השפה בה השתמשתי היתה פיגורטיבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון את דברייך אז בשנות השישים טענו שיש לעניים אופי דפוק, והסוציולוגיה המודרנית הוכיחה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מאמרים בסוציולוגיה של פשיעה, משנות החמישים המאוחרות, בהן מנתחים מדוע הפשיעה רווחת במעמדות הנמוכים, אחד המאמרים, של מילר, מייחס זאת למה שהוא מכנה "ערכי המעמד הנמוך", ובקטגוריה זו הוא כולל נהייה אחרי התרגשויות (מין, סכנה, כסף קל), דרישה לסיפוקים מיידיים, הסתבכות בצרות וכיו"ב. למותר לציין שהוא קיבל את ה"תכונות" האלה כאכסיומות ולא חשב מדוע זה כך. ואגב, הערת ביניים: סוציולוגיה כמותית, מסורתית, באמת לא הסתכלה על יחידים. אבל במחקרים איכותניים זה מאוד שונה, וכבר ראיתי מחקרים בסוציולוגיה של המשפט שמתרכזים ב-case study אחד ולומדים אותו לעומק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עוד כלום. אני ראיתי מחקרים בפוסט-סוציולוגיה שמתרכזים בנוירון אחד ולומדים אותו לעומק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את העלית את הנושא, אז זה אשמתך: מה שווה מחקר כזה, אם הוא אינו מגובה במחקר כמותני? איזה מידע הוא נותן לי שמהווה יותר מאשר ביוגרפיה מפורטת של אדם בודד אחד? אלו אמירות אוניברסליות הוא נותן לי? מחקרים כאלה, לעניות דעתי1, יכולים לשמש מקור השראה למחקרים כמותניים, שיתנו לנו אמירות כלליות יותר אודות בני אדם. 1 מי זה היה שסיפר על התלמיד ששאל את המרצה שלו אותו על משהו "לעניות דעתו" של המרצה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם אני לא מתלהבת ממחקרים כאלה. לא אמרתי שזה נפלא, רק אמרתי שראיתי כאלה. כמובן שאלה שתי אבחנות שונות לחלוטין: בין מחקר כמותי למחקר איכותני, ובין מחקר שבבסיסו case study אחד ומחקר שבבסיסו מקרים רבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לכתוב, להתפלפל, להתחבט ולדבר המון על בנאדם מסוים, אבל מה בדיוק הופך את זה למחקר סוציולוגי? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |