כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167470
מעטה השקרים האמריקני סביב המניע האמיתי למלחמה עם עיראק אינו נוגע לסכנה העיראקית אלא להסוואת הגורם האמיתי העומד מאחרי הטרור.

טענתך כי "הטרור הוא מסוג הדברים שלא ניתן לחסלם כליל" שגויה לחלוטין – עובדתית ורעיונית. במהלך ההיסטוריה ראינו מאות תנועות בעלות אופי טרוריסטי באות ונעלמות, החל באסאסינים וכלה בכנופיית באדר-מאיינהוף, הבריגדות האדומות והצבא האדום המהפכני, שהיו פעילות לפני עשורים ספורים בלבד.

מופרכת אפילו יותר ההנחה הרעיונית העומדת מאחרי דבריך. לטענתך, הטרור מופיע יש-מאין כמו איזה חיה רעה ממעבי תת-התודעה שלנו, והמשך קיומו אינו תלוי בגורמים פיסיים כמו תמיכה כספית ומימון. לא ניתן לחסלו כליל. לכל היותר, אם מכסחי-השדים עושים עבודתם נאמנה, אפשר "להפחיתו." ולגבות מחיר מ"שולחיו."

טרור, כמו כל אמצעי צבאי, הוא נסיון לצבור הישגים פוליטיים באמצעות איום פיסי. יש לו מטרות מוגדרות, יש לו מממנים הסבורים שיצאו נשכרים מהפעלתו ולכן, עם סילוק המממנים ושינוי המטרות ניתן לחסלו ל ח ל ו ט י ן .

הטרור האיסלאמי היום ממומן באופן כמעט מלא על-ידי שתי מדינות: ערב הסעודית ואיראן. המטרה העיקרית של ערב הסעודית היא להפנות החוצה לחצים פנימיים כאלו ואחרים המופעלים על בית המלוכה שלה על רקע הטיפול בערים הקדושות, הברית הלא-קדושה עם האמריקנים והשחיתות האינסופית של בית המלוכה שלה. מבחינת העריצות הסעודית, הפניית תסכוליו של בן לאדן (נסיך סעודי שלא קיבל הזדמנות נאותה, לטעמו, להיות מושחת כמו האחרים) החוצה היא מעשה בעיתו, משום שבית המלוכה הסעודי לא ממש יכול להתמודד עמו. כל עוד הפצצות נוחתות על ראש אנשים אחרים, המצב בסדר.
מבחינת העריצות האיראנית, קיומו של לחץ חיצוני על אויבים (או "אויבים" – זה ממש לא משנה) הוא אחת ההצדקות החשובות להמשך קיום העריצות הפנימית שם והפעלת אמצעי טרור מאפשרת לקיים לחץ זה ברמה המתבקשת.

שתי ההצדקות הללו להפעלת טרור אינן משהו חדש. להיפך, אלו תעלולים ישנים-נושנים שכל עריצות במהלך ההיסטוריה השתמשה בהם. ברגע שהאמצעים הפכו בלתי נחוצים, הטרוריסטים שלא ניתן היה להדבירם נמחקו בין רגע. דוגמאות מההיסטוריה הקרובה אפשר לראות במימון שהעניקה ברית-המועצות לתנועות "מרי" וטרור ברחבי העולם; ודוגמה דומה אפשר למצוא אצל קסטרו, שמשביסס את שלטונו בקובה דאג להפנות את המורדים שסייעו לו אל בית הקברות הקרוב ו/או להמשך המרדנות במקומות אחרים (לא לחינם צ'ה גאווארה נאלץ לעזוב את קובה ו"למרוד" (היינו, לרצוח עם נימוקים נאים) במקומות אחרים בדרום אמריקה.

ארצות-הברית אכן זועזעה בעקבות אירועי ספטמבר 2001. אבל היא לא זועזעה מספיק כדי שתתמודד עם ראש הנחש האמיתי. במקום סעודיה, נבחרה אפגניסטן. במקום איראן, עיראק.
גרוע מזה, ארצות-הברית גם בחרה בנימוק מטופש וצבוע כדי להמנע מהתמודדות עם הבעייה האמיתית. האמירה שהיא שואפת להביא "חירות" לעיראק היא בדיחה, כשהיא באה אגב הסתייעות פסיבית או אקטיבית בדיקטטורות הנאלחות בסעודיה, כוויית ודומותיהן. היא הופכת עצובה כשרואים את רמת הידע והמוכנות של ארצות הברית למשימה שלפניה. האם אפשר להפוך במחי כיבוש מדינה שמעולם לא הייתה דמוקרטית ושאין לה אפילו שריד מדולדל של מוסדות דמוקרטיים למדינה חופשית רק משום שהיא נכבשה? הדבר לא אירע מעולם בהיסטוריה ולא יתרחש גם כאן. אי אפשר להפוך תהליך בעל צדדים נפשיים ופיסיים הדורש זמן ומאמץ מתמשך למאפה של חמש דקות. רק מדינה שאין לה מושג מה קורה בעולם סביבה, מדינה שבשירות הביון הענק שלה דוברי הערבית השוטפת ניתנים לספירה על כף יד אחת, יכולה אפילו להניח הנחות אוויליות כאלו. רק מדינה שיוצאת למלחמה המוגדרת במונחים של מסע צלב והבאת האש לילידים יכולה לחשוב שה"ילידים" יקבלו אותה בזרועות פתוחות.
כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167471
מקארתור הפך את יפאן לדמוקרטיה.
כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167525
סליחה? יפאן נדרשה לחמישים שנה להפוך "מעין דמוקרטיה" (אם בדמוקרטיה מובנים חילופי שלטון, למשל). תהליך. ויפאן גם הייתה הרבה יותר מתקדמת טכנולוגית והתקיים בה מעמד בינוני משמעותי יותר עוד לפני כן...
כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167637
ממליץ לך לקרוא את הספר "קיסר אמריקאי"/ויליאם מנצ'סטר (ביוגרפיה של מקארתור). ספר מעניין ומאתגר לחשיבה.
ככלל אני בעד יותר גמישות בהגדרות מהי דמוקרטיה. לא תמיד חילופי שלטון מעידים על דמוקרטיה בריאה. לפעמים הם מעידים על חוסר יציבות וצרות גרועות יותר (נניח איטליה, כדי להרחיק עדות).
למיטב הבנתי האפארט השלטוני (חוקה וארגונים פוליטיים) כפי שנקבע ע"י מקארתור בחודשים הראשונים לאחר הכניעה (אולי שנה) כמעט שלא השתנה עד היום.
עם זאת אני מסכים שנציבים אוטוריטטיבים, בעלי יכולת ורחבי אופקים אינם נפוצים במיוחד.
כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167511
לצערי, תגובתך רצופה שגיאות ואי דיוקים, וזאת מעבר לחוסר ההסכמה בינינו בחלק מהנקודות.
ראשית, העובדה שכנופיות טרור כאלה ואחרות בהיסטוריה נעלמו, או שפעילותן הופסקה, אינה מעידה שהטרור כתופעה חוסל. הראיה, הטרור הולך ומתגבר, והופך משנה לשנה לאמצעי האלימות העיקרי המופעל למטרות פוליטיות. לדעתי, בטווח הזמן הנראה לעין לא יהיה ניתן לחסל את הטרור, וזאת כיון שתרבויות שלמות בעולמנו רואות אותו כאמצעי הלגיטימי והמשתלם ביותר להשגת מטרותיהן הפוליטיות ולגרימת נזק לאויביהן. ממשל בוש היה הממשל האמריקני הראשון שהחליט לעשות מעשים נגד הטרור, ולא רק לדבר, ובמאמרי אני טוען שהמלחמה נגד עיראק גרמה נזק למדיניות האנטי-טרוריסטית של בוש.
שנית, אתה כותב שמאחורי דברי עומדת הנחה רעיונית ש''הטרור מופיע יש-מאין כמו איזה חיה רעה ממעבי תת-התודעה שלנו, והמשך קיומו אינו תלוי בגורמים פיסיים כמו תמיכה כספית ומימון'', וזאת בשעה שאני כתבתי במפורש שהטרור אינו יכול להתקיים אם מאחוריו לא עומדת ''מדינה'' או ''חברה''. מומלץ שתקרא שוב את המאמר.
מעבר לכך, איני יודע מהיכן שאבת את המידע שאוסמה בן-לאדן הנו נסיך סעודי מתוסכל. בן לאדן, מבחינה אתנית, אינו סעודי אלא תימני, ואין לו שום רקע של אצולה. הוא אכן בא ממשפחה עשירה, והמציאות מוכיחה שהוא ויתר על חיי תענוגות לטובת חיים כארנבת נמלטת במערות ובנקיקים.
אני אכן מסכים אתך שהמלחמה בעיראק הסיטה את ארה''ב מהמטרות האמיתיות במלחמתה נגד הטרור, ואין ספק כי סעודיה ואיראן יכולות להיחשב לכאלה יותר מאשר עיראק.
כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים 167529
ייתכן שהייתי צריך לנסח זאת באופן מדוייק יותר. כוונתי ב"טרור" הייתה לתנועות טרוריסטיות. אלו, כפי שאמרתי, באות והולכות. מאחר ודיברתי על כך שתנועות טרוריסטיות הן כלי פוליטי חשבתי כי מובן הדבר שמדובר בתנועות ספציפיות ולא במושג המופשט כשלעצמו – טרור כתופעה כללית היה תמיד ויהיה תמיד כלי פוליטי יעיל ואפקטיבי למטרות פוליטיות שונות.

עניין חשוב יותר, טענת כי אמירתך "שום ארגון טרור אינו יכול לפעול מבלי שתהיה נתונה לו תמיכתה של מדינה (state) או של חברה (society)" – אתה צודק כמובן, אבל עיקר טענתי כוון לא לומר שלא טענת שהטרור נזקק לתמיכה של מדינה או חברה (מה שכמובן נדרש) אלא שהתמיכה היא *סיבת קיומו* של ארגון הטרור.
במלים אחרות, ארגוני טרור אינם קמים על רקע תמיכה ואהדה – הם קמים כי בעלי כוח פוליטי *יוזמים* את הקמתם לצרכים שלהן. אם יש להן תמיכה נוספת במקום, מה טוב, אך זהו אינו הגורם להקמתם או פריחתם.

ובנקודה נוספת, הסכמת עמי כי "המלחמה בעיראק הסיטה את ארה"ב מהמטרות האמיתיות במלחמתה נגד הטרור, ואין ספק כי סעודיה ואיראן יכולות להיחשב לכאלה יותר מאשר עיראק."
לדעתי, זו לא הנקודה. הבחירה של ארצות הברית בעיראק היא התוצר של חוסר נכונותה להתמודד עם התופעה באמת. הבחירה לחפש את המטבע מתחת לפנס – וממש לא משנה מהם התירוצים ומהו תוקפם – היא שמכתיבה את הכשלון, בסופו של דבר, של המאמץ כולו.

אשר לבן לאדן, כמה מלים מהביוגרפיה שלו (על-ידי ABC, כאן: http://history1900s.about.com/gi/dynamic/offsite.htm... ):
"אוסמה בן לאדן נולד ב-‏1957 בריאד שבסעודיה. אביו, מוחמד בן לאדן, עבר לסעודיה מתימן ובחסות המשפחה המלכותית הפך לבעליה של חברת הבנייה הגדולה בערב הסעודית ולעשיר כקורח.
משפחת בן לאדן הפכה לאחת המשפחות המובילות בערב הסעודית... בן לאדן עצמו, למרות היותו בנה של האישה האחרונה והחשובה פחות של אביו הפך לבעל נתח של 250 מליון דולר בהון המשפחה..."
לי זה נשמע כמו נסיך, אם לא בתואר אז במעמד. המוצא האתני שלו אינו ממין העניין כאן, מאחר ו"ערב הסעודית" כלאום היא פיקציה כשלעצמה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים