בתשובה לעדי, 19/09/03 0:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש כאן את תסמונת המקרה הפרטי. נו אז מה אם לא פחדת מהורייך ועדיין יש כבוד אליהם? יש הרבה מקרים בהם ילדים מעולם לא פחדו מהוריהם ואין להם מי יודע מה כבוד להוריהם. המקרה הפרטי שלך לא מוכיח כלום פרט למקרה הפרטי שלך. את ממש לא יכולה לדעת מה היה קורה לו היו טופחים לך על הישבן פעם פעמיים. כיוון שהפלא ופלא, היו מקרים של טפיחה בישבן שגם כן נגמרו בכבוד רב להורים. אז מה אני רוצה לומר? שחינוך זה עניין מורכב. שטפיחה על הטוסיק עוד לא הרגה אף אחד. שילדים נחשפים ללחצים כל הזמן - אטימות נפשית, בודדות, לחץ להצליח, הגשמה עצמית דרך הילדים והרשימה עוד ארוכה של מיני מרעין בישין של חינוך לא מי יודע מה, גם מצד משפחות לכאורה מאוד מוצלחות. אם היתה שיטה מוצלחת אחת לחינוך, היו כבר מגלים אותה. אבל אין. לכן פסילת נורמות חינוכיות סבירות של האחר לא ממש תורמת לאף אחד, פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים. מתעללים נפשית זה כן. אבל מכים? רחמנא ליצלן - זה כבר לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, המקרה הפרטי שלי לא מוכיח כלום פרט למקרה הפרטי שלי. אני מסכימה שחינוך הוא עניין מורכב, ושאין שיטה אחת לחינוך. *לדעתי* (ולא רק לדעתי), הכאה היא לא שיטה רצויה. *לדעתי*, הכאה היא לא "נורמה חינוכית סבירה". "פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים". מה הבעיה עם הסיפוק העצמי הזה, בדיוק? כן, אני מאוד מרוצה מעצמי שאני לא מכה ילדים. אני גם מרוצה שקיבלתי 94 במבחן, אני מרוצה שירדתי בקילו וחצי, ואני מרוצה שאני ממש מתוקה ועזרתי לאחותי הקטנה בש"ב. איפה הבעיה בסיפוק עצמי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, את לא מכה ילדים כיוון שאין לך עדיין כאלה. שנית, לא טענתי שישנה בעיה בסיפוק עצמי. להיפך. אני משתדל לספק את עצמי תכופות. טענתי היתה כי פסילת נורמות חינוכיות סבירות של האחר לא ממש תורמת לאף אחד, פרט לסיפוק העצמי שהנה אנחנו לא כמוהם. מכים ילדים. אז אם את מסכימה איתי שהתרומה *היחידה* שיש לפוסלי הנורמות הסבירות היא הסיפוק העצמי, אז בעצם הסכמת איתי שאין מאחורי פסילת הנורמות שום טיעון אלא רק סיפוק עצמי. אנחנו כמובן חייבים להסכים שסיפוק עצמי איננו טיעון. מאחוריו יכולה להיות רק כמיהה עמומה לשייכות קבוצתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, תיקון: "אני מאוד מרוצה מעצמי שאין לי תוכניות לעתיד להכות ילדים". אני לא ממש מבינה למה אתה מתכוון. התרומה כאן, עוד לפני הסיפוק העצמי, זו האמונה שאני עושה מה שטוב לילדים שלי- ומכאן נובע הסיפוק העצמי. לא הבנתי למה מאחורי סיפוק עצמי *חייבת* להיות כמיהה עמומה לשייכות חברתית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |