 |
טוב, אני בטח מסכים שחשוב להבין את הגורם, אבל רק בגלל שזה בדרך כלל עוזר לנו לטפל בסימפטום. אם ניקח את הדוגמא שבכותרת, או נגיד את הדוגמא החזקה יותר של העישון - בשני המקרים אתה לא יודע למה זה מסרטן, אתה רק יודע שזה מסרטן. אז אתה נמנע מצלילה בקישון (וגם מעישון, אני מקווה).
בקשר למשפט הראשון שלך, אין לי את הרתיעה שלך ללהתייחס לאהבה כמו אל מחלה. אני זוכר לדוגמא את החודש הראשון של ההתאהבות שלי בבת זוגתי הנוכחית - עבדנו אז בערים נפרדות (אני בהרצליה והיא בחיפה) והיינו רואים אחד את השני רק בסופי שבוע. הגעגועים (ולמעשה, כפי שמלמד המאמר, הקריז) שחוויתי בהחלט פגמו בכושר העבודה שלי - הייתי חושב רק עליה, על מתי אני אוכל לראות אותה שוב ולדבר איתה. ואני יכול לדמיין מצב, בו הייתי יותר בכיר ממה שהייתי או בעל יותר אחריות, בו מצב שכזה היה בלתי רצוי בעיני.
אולי אני לפני סיום של פרוייקט חשוב? אולי מעמדי במקום העבודה מעורער ואני אעשה הכל כדי לשמור עליו? במקרים כאלה, האהבה בשבילי היא בעייה שצריך לפתור, ואם אפשר אז על ידי כדור קטן ורוד.
בדיוק כמו שאנו מתייחסים לדכאון כאל בעייה שצריך לפתור, בגלל שהוא פוגע בתפקוד שלך בחיי היומיום, כך יכולה להיות גם אהבה. בעיני, מעבר להבדל הסובייקטיבי החריף בין הרגשת דיכאון והרגשת ההתאהבות, אין הבדל איכותי של ממש בין השניים מבחינה רפואית - רק כמותי.
עכשיו, אני לא אומר שרופאים צריכים להתייחס לאהבה כאל מחלה שדורשת טיפול, ושאימהות צריכות לקחת את ילדיהן לרופא ולהאנח "אוי ד"ר, הוא כל כך מאוהב, אין לך איזה כדור בשביל זה?", אבל אם האדם עצמו רואה בכך אי נוחות, אין שום סיבה שלא נציע לו טיפול, אם אנו יכולים.
בקשר לחלק האחרון של תגובתך, אני בהחלט מאמין שאחת ממטרות הרפואה היא לעזור לאנשים להמנע מאי נוחות. כל ענף הפלסטיקה האסתטית נוגע בדיוק בנקודה הזו - אף אחד לא סובל מהאף-הפחות-מסולד שלו, רק חש אי נוחות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש