בתשובה לניצה, 09/10/03 23:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בספרו של אוריה שביט, "שחר של יום חדש," מראים כיצד אכן אותם ערוצים לוויניים ערביים העצימו את הסגירות הערבית, אם כי הם לא בדיוק גרמו להעצמה פאן-ערבית. הם בעיקר עוזרים לכל העריצים הערבים לשתף פעולה בדבר היחידי בו הם תמיד נאותים לשתף פעולה — דיכוי עמיהם שלהם. זה, אגב, שיתוף פעולה עולמי — חאפז אל-אסד ביקר לא מעט אצל קים איל סונג (אביו של קים ז'ונג איל, אותו יש להפיל, כזכור) הצפון קוריאני, כדי ללמוד דיכוי מהו. גם צ'אוצ'סקו למד ממאו פרקים בדיכוי, אבל לו זה לא הלך בסוף. אבל אני מתחיל לאבד את פתיל המחשבה. פתיחת העולם התקשורתי בתחילת העשור הקודם, כלומר, האפשרות שניתנה לתושבי ארצות ערב להחשף לתחנות מערביות, אכן גרמה לפתיחות מסוכנת במדינות ערב לרעיונות של דמוקרטיה ושאר מרעין בישין. באו התחנות הערביות, ושינו את המצב. עכשיו תושבי מדינות ערב רואים אל-ג'זירה, אל-ערביה, MBC, וכד', ועריציהם יכולים לישון בשקט על משכבם, ביודעם שלא יטלטלו את החבית יותר מדי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי להעיר שהגישה אל הערבים כאל נתונים בשבי העריצות של מנהיגיהם היא קצת שטחית וקצת מתנשאת. זה נכון שאדם מערבי ממוצע רואה את דרכי השלטון בארצות ערב כעריצות מדכאת. אולם יכול להיות שהערבים, שתרבותם שונה מאוד, וגם מטרותיהם ונאמנויותיהם שונות לחלוטין מאלו של האדם המערבי הממוצע, לא יחשבו כך. בינתיים, ממה שרואים בעירק, הדמוקרטיה המורעפת על התושבים שם לא ממש שובה את ליבם. ולא משנה אם זה מיעוט קטן שמתנגד לדמוקרטיה, או רוב. עובדה היא שגם אם הרוב רוצה דמוקרטיה, הוא לא רוצה אותה עד כדי כך שהוא יתגבר על המיעוט שמתנגד לה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |