בתשובה לצבי צוברי, 19/02/01 23:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר צוברי הנכבד, נימוקיך איתנים ונכונים, ויפה עשית שמראש סייגת עצמך קטגורית ממעשיו. בברכה א. מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלכס שלום, סליחה על התגובה המאוחרת. בדיונים פרטיים שניהלתי על מהות הענישה בחברה המודרנית הגעתי למסקנה כי מוסד ה''עונש'' הינו מפוקפק למדי. בדרך כלל מקובל לומר כי העונש מורכב משני חלקים -- נקמה והרתעה. הנקמה (שבאה בתגובתו המקורית של צבי כ''עשיית צדק'') היא בריה מוזרה בתרבות המודרנית. הנקמה היא מעין תיקון מיסטי של העבר ושריד מימי ''עין תחת עין, שן תחת שן''. אמנם התקדמנו מאז (לפחות בחלק מהמדינות, אני לא מתייחס עכשיו לערב-הסעודית למשל) אבל גם מאסר או קנס או בודאי עונש גופני כלשהו -- אפילו מוות -- משקף המשכיות של אותה גישה. אפילו קאנט לא השתחרר מאותה מיסטיקה כאשר הוא כותב ב''שלום הנצחי'' כי גם אם המדינה מתפרקת צריך להעניש את אחרון הפושעים -- כלומר, גם לאחר פיזורו של כל גורם שיפוטי או סמכותי עדיין יש להתמיד באותה נקמה. ההרתעה, לעומת זאת, גם היא לא סיפור הצלחה, ולראיה כמות העבריינים שחוזרים למאסר שני ושלישי, בדרך כלל גם על אותה עברה. ההרתעה פשוט לא יעילה. כאן יבואו כמובן המסנגרים ויטענו כי ההרתעה מונעת מהציבור הרחב לבצע את אותה עבירה, אולי זה נכון (וקשה להכריע בשאלה זו) אך אי אפשר גם להתעלם מהנתון שהבאתי. לכן, כאשר מר צוברי כותב ''...אך חנינתו הביאה להשלמת הצדק...''. מה המשמעות שאתה מיייחס לכןץ שלך, ערן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שלעונש אמור להיות גם חלק שלישי (לא שאני טוען שזה מצליח), הרחקת הפושע מהחברה ומניעה ממנו לפשוע לתקופה מסויימת (כולל ניסיון לשקם אותו?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וואלה שכחתי. וגם זה לא עובד, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדבריך ציינת, למעשה, שתי מטרות של דיני העונשין. המטרה האחת היא היסוד המניעתי - כלומר מניעה מהפושע "לחזור לרחובות", והגנה על הציבור מפני הסכנה הפוטנציאלית הגלומה בו. הבעייתיות ביסוד זה היא הקושי באומדן אותה סכנה לגבי כל מקרה לגופו. המטרה השניה היא הרתעת היחיד, הטומנת בחובה את הצורך בשיקומו של העבריין. אולם, שיקום העבריין אינו כה פשוט. מבחינה פרקטית, במנגנוני השיקום יש עוד מקום להתפתחות; מן הבחינה האקדמית, יש שיטענו כי "שיקום האסיר" הוא למעשה אותה נקמה שהוזכרה לעיל, בתכסית הומנית - מעין תירוץ חברתי ליסוד הגמול הקאנטיאני. גם הצורך בשיקומו של העבריין מעלה מספר תהיות: מה עם עבריינים שלא ניתן לשקם? האם החברה רשאית להכריח מישהו לבחור בדרך של שיקום כנגד רצונו, למשל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל זאת: רוב העבריינים, כולל אלה המועדים לחזור שוב ושוב על עברותיהם, חוששים לחזור לכלא. הרושם שלי הוא שגם המאפיונרים הגדולים ביותר מעדיפים שילדיהם יהיו אנשים ישרים ולא ילכו בדרכם. סעודיה, עם העונשים המטורפים שלה, היא מדינה עם פשיעה מועטה. האם העונש הוא הגורם? קשה לדעת. האם יש למישהו דוגמאות של חברות קרובות זו לזו בהרכבן עם שיטות עונשין שונות? מעניין יהיה לנסות לנתח את היקפי הפשיעה בהן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |