בתשובה להעלמה עפרונית, 25/10/03 17:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים עם מה שכתבת. כמעט עם הכל. אני רק לא יודע,איפה בדיוק קרביים מקבלים כבוד ובמה זה מתבטא. אני כבר משוחרר והתגייסתי לקרבי, לא כדי לקבל כבוד אלא כי זה משהו שבאמת האמנתי בו. כמה שאכלתי יותר חרא ככה נהניתי יותר להביט על זה במבט לאחור. אבל את הכבוד לא ממש ראיתי. לא כשיצאתי מלבנון באמצע הלילה אחרי כמה ימים בלי שינה וכשניסיתי לתפוס טרמפים הביתה (אחרי שהגנתי על גבולה הצפוני של מדינת ישראל לפי מה שאמרו לי (?) ) לתושבים שאני הגנתי עליהם היתה עין סלקטיבית, את הנערות הצעירות הם ראו לידי בתחנה ואותי? אולי נעלמתי כי לא אכלתי מספיק במארב? ואין לי דבר ולא חצי דבר נגד מישהו מהם, בחירתי האישית היא שגרמה לי להיות שם באותו לילה ואני לא בטוח שבחירתם האישית גרמה להם לגור שם. ואת הבחורות שאמרו לי תשמע קשה לחכות כל כך הרבה בבית בלי לדעת מתי תצא בפעם הבאה וגם אותן אני מבין. אני יכול לתת עוד הרבה דוגמאות, שבתור חייל קרבי אתה שומע מדי פעם על הכבוד אבל לא ממש מרגיש אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז כנראה שהאמת, כמו תמיד, נמצאת אי שם באמצע. הקרדיטיזציה שמקבל חייל אחרי שלוש שנים כקרבי, גבוהה בהרבה מזו שתקבל חיילת שתספר בגאווה (?!) ששירתה כפקידת לו"ז, או רשמת, או מש"קית קישור. הבנות, לפחות אלו שאני מכירה, מסתכלות יותר על לוחמים. אולי זה המבט העייף בעיניים, הנשק המצ'ואיסטי או הזיפים בני היומיים, אולי האשמה נעוצה בכומתה הצבעונית שעושה לנו את זה, אבל אין ספק שלגלות שהבחור שאני יוצאת איתו הוא "גיבור מהצנחנים" זה כיף קצת יותר מאשר להפנים את העובדה שהוא עשה שמונה-חמש בתור מש"ק תכנון. ולגבי סוגיית הטרמפים, לא יודעת. כשאני על מדים תמיד תמיד תמיד קל לי יותר לעלות על טרמפ1. וגם מהכיוון השני, אם אני כבר מעלה מישהו זר על האוטו שלי, זה רק אם הוא על מדים, ורצוי בצירוף פרצוף אומלל במיוחד. 1נו, לפעמים באמת שאין ברירה! _________ העלמה עפרונית, עוד שנה ונגמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי וכולם היו חושבים כמוך העלמה עפרונית. אם היית מסתובבת בצפון באותם לילות הכל היה נראה אחרת.(למרות שבטח עדיין לא היה לך רשיון נהיגה).ובאותו זמן היה יכול להיות אדיר להרגיש ''גיבור מהצנחנים'', למרות שהייתי סתם עוד צנף שמת להגיע הביתה ואם אפשר שהחברה תהיה שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשיתי חלק מהשרות בקרבי וחלק כג'ובניק (פריצת דיסק- תודה שהתענינתם) ומעט הפעמים שהייתי חייב לתפוס טרמפים ולא עצרו לי כמה מכוניות התחלתי ללכת מהטרמפיאדה לכיוון שלי וכל מכונית שעברה סימנתי לה. אין כמעט נהג שהכזיב (וכמובן שהשיטה לא מתאימה לחורף) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיליתי שתמיד בסופו של דבר יש טרמפ , אבל לפעמים לקוח כל כך הרבה זמן להגיע לסופו של דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבט העייף נובע מחוסר שינה, הזייפים מזה שאין כוח להתגלח, הנשק ניזרק מתחת למיטה ולא ממש רוצים לראות אותו (זה קורה בדרך כלל אחרי חצי שנה שנגמרת אהבת הנשק) הדבר היחיד שאני מקבל זה שגם אני אהבתי ועד היום אוהב את הכומתה האדומה שלי. הדבר היחיד ששמרתי מסיום הצבא לפני מספיק שנים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |