בתשובה לחמוטל ירון, 03/11/03 12:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעיניי, "סנוורים" (יצירת מופת אמיתית) דווקא מתאר את ההידרדרות הבלתי-נמנעת, ואת העובדה שלא משנה בכמה חומות תנסה להקיף את עצמך מהעולם, המציאות הקשה תחדור פנימה. בכלל, אני קראתי אותו כביטוי להידרדרות נפשית שמתוארת מנקודת מבט אחרת. התהליך ידוע מראש, אבל אנחנו קוראים אותו מנקודת המבט של ה"גיבור" – שמנסה נואשות לשמור על העולם שהוא יצר לעצמו. דווקא חוסר היכולת שלו להסתגל ולהיפתח למציאות המשתנה מאיץ את התהליך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
להומניסטיקה, שגם לה יש נגיעה בנושא, אז הבאתי כדוגמא את סנוורים . כל מה שכתבת יונתן אינו מנותק לגמרי מזוית הראיה שהבאתי, ושתי נקודות המבט הללו נפגשות דווקא בפסיכולוגיה ובאינטרפטציה של המציאות. כמו העניין הזה של מזל. אני יכולה הרי לטעון שדווקא ה"מזל" של להוולד למשפחה מהסוג שסולל את דרכך לחיים הוא גם "חוסר המזל" ברגע שבו נדרשת התמודדות אמיתית כתוצאה מ"ביש מזל" כל שהוא. כי צורך נמוך להתמודד ולהאבק עם החיים הוא משהו מחליש שעשוי להתרגם לביש מזל ברגעים מסויימים. ואז אם אנחנו כבר בעניני תרבות: יש סרט די ותיק של פול ניומן בשם: מר וגברת ברידג'- גמכן נותן תובנות מסויימות על תופעת המזל /ביש מזל ומתי משהו שאנחנו חווים כמזל עשוי להיות ביש מזל בהתבוננות צדדית, והכיוון ההפוך: יש סרט עם גרגורי פק סרט שנעשה לפני כעשרים שנה שמתיחס באופן מצמרר לנושא: - פק מגלם שם איכר רומני (נוצרי) שנישא יום לפני הפלישה לרומניה בתקופת מלחמת העולם השניה , משהו בהתגלגלות שלו מזכיר את הסיפור של רון ארד,סוג של העלמות של אדם שמתגלגל מיד ליד ונאלץ לשרת צרכים שונים של שוביו השונים, אבל עם סוג של הפיאנד מריר מתוק. לצערי שמו פרח ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם באמת "צורך נמוך להתמודד ולהאבק עם החיים הוא משהו מחליש"? אני מתאר לעצמי שצריך לגבור על קשיים במידה כזאת שנפתח כלים קוגניטיביים להתמודד עימם. אבל מעבר לכך, בהתחשב באמונה המקובלת שסביבה אוהבת ותומכת בילדות נותנת לאדם את היכולת הנפשית להתגבר על קשיים, מעניין מה הן גבולות ההצהרה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אין נתונים מחקריים סטטיסטיים לנושא, אני יכולה לדבר רק על בסיס תיאורטי. ההנחה היא שקיימת פרה-דיספוזיציה אישיותית , כזו שקשורה בהכרח גם במערכת הנוירולוגית אבל הפסיכולוגים מחלקים אותה לכמה תת תחומים כמו: עוצמת דחף בסיסי, מנגנוני הגנה, וכוחות אגו, ועוד כמה.. מערכת מולדת, שעל בסיסה מתפתחת אחר כך ותלוי בהתנסויות החיים- המערכת הבוגרת. יש כמובן אין סוף קומבינציות: של מערכת חזקה/חלשה וארועים מחזקים או מחלישים שהאדם עובר בחייו. מכאן גם היחסיות של ההצהרה. רוב התיאוריות ההתפתחותיות עד לעשר השנים האחרונות דיברו על סביבה תומכת כגורם מחזק. בעשור האחרון יש יותר ויותר נטיה לשקלל ארועי חיים טובים ורעים כגורם שמחזק או מחליש את הבסיס הפרדיספוזיציוני. ישנה איזו נוסחה תיאורטית לעניין אבל למיטב ידיעתי כזו שלא עברה תחת עינו הבוחנת של איש המדעים המדוייקים, מצד שני זה תחום מתפתח וברמת סבירות זהירה אפשר להניח שזה עוד יקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי. 1. איך בעיקרון משקללים אירועים טובים ורעים (ז"א אירוע רע מחזק או מחליש את הבסיס הפרדיספוזיציוני)? 2. הנטייה בעשור האחרון היא לשקלל אירועי חיים לאורך כל החיים, ולא רק בילדות? (האם אפשר להיפרד מתיאוריות של יחסי אוביקט)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אין לי מושג בינתיים יש דיבורים תיאורטיים בעלמא בכיוון, רק ציינתי שיש נטיה כזו ושלהערכתי תיווצר בעתיד עם מעט עזרה ממתמטיקאים נוסחה תומכת. 2.התכוונתי לשיקלול מצטבר לאורך החיים. הפרידה מיחסי אובייקט התרחשה זה מכבר: פרידה פון רייכמן אאוט, מלני קליין מככבת בהצגה באוף ברודווי, וויניקוט הוא סגולה בקורסי הורות למשהו לא ברור. וגםן המכון בטוויסטוק כבר לא מה שהיה פעם ומקבל זרים לקסטה הותיקה שבין שעריו בחופשיות יתרה. ורק ללקאן האנאליטיקאי הותיק (בענין מגמות הסטוריות) באה עדנה בעיקר בגלל הפוסטמודרניזם ששונא את הדייקנות הצייקנית שמתקיימת בחיבור של הפסיכיאטריה עם הנוירולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה. אני סקפטי לגבי רעיון יצירת הנוסחא מטעמים מטא-מדעיים, אבל ימים יגידו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |