 |
למיטב הבנתי, קיים הבדל מהותי בין ההומניזם החילוני להומניות דתית:
ההשקפה החילונית המודרנית יסודה ברעיון ההומניזם החילוני שנפוץ בעולם המערבי, ולפיו הערכים לא גזורים מציווי א-לוהי, אלא מניסיון אנושי אוטונומי משתנה ומעקרונות בסיס ביחסי אנוש, שהם: פתיחות אל הזולת, הבנה כלפי רב צדדיותו וריבוי פניו, וכיבוד זכויותיו; יסודה של ההשקפה ההומניסטית החילונית הוא בהצגת ערך חירות האדם כערך עליון, שממנו נגזרים כל יתר הערכים.
ברור שאיש האמונה בעד הומניות יישומית, אך רק בעד סוג של הומניות כזו, שמקורה ושורשיה הוא הבורא המצווה על כך ולא האדם ורווחתו. בבחינת "ואהבת לרעך כמוך אני ה"' (ויקרא י"ט: י"ח). לאמור, מאחר ואני הוא הא-לוהים, אני מצווה עליך לאהוב את רעך כמוך. ב"כמוך" הכוונה היא ל"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", כביטויו של הלל הזקן. רבי עקיבא היה אומר: "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט'): "כי בצלם א-לוהים עשה את האדם" (אבות ג: יד). לאמור, בניגוד גמור לאפיקורס, לגביו הכל מתחיל מציוויו של א-לוהים, שהוא במרכז ולא האדם, שרק מצוּוֵה לקיים את דבריו.
מצוַת התורה "ואהבת לרעך כמוך" מנוסחת חיובית ולכן קשָה ליישום בהתנהגות היומיומית. פירושו של הלל: "מה ששנוא עלייך לא תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והשאר – פירושה הוא, צא ולמד" (שבת לא, ע"א) - מעשי הוא, וכל אדם יכול ליישמו בקלות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש