בתשובה לעמוס ס., 12/12/03 11:08
גם אני מפחד ממולדתי 184376
קיבלתי אימייל מעניין ובו הסיפור הזה (מדובר בפעילת שמאל ישראלית ששמה לא נמסר), בעברית ובאנגלית:

====
On October 8th, I had my computer fixed by a professional from ZCS for NIS650. On that evening, I arrived at Ben Gurion airport for a 12:30AM flight (219G) to Los Angeles via Stansted, London to begin a one-month speaking tour. My round trip ticket cost $1034 from Zion Tours Jerusalem. I checked in and went upstairs to passport control. Several security officers pulled me out of line and brought me to the security office, refusing to give any explanation for their actions. They began making a series of phone calls and internal communications. I asked repeatedly why they were detaining me, and explained that I had a flight and a connection to catch. They replied that they were unauthorized to give me any information. I felt a cluster of airport personnel staring at me as I was escorted downstairs. It was most humiliating. One of the airport workers uttered "traitor" as I walked by. I was taken down to an interrogation room and given a full body search (not a strip search). The searchers were polite but refused to answer my repeated questions, speaking in code among themselves. I asked who was in charge, and why I’m on their list of enemies, but received no answer. They comprehensively checked through my bags, every single business card, every CD, every Q-tip, and every pen.

Finally I met the boss. I was informed that they needed to take my computer to test for explosives and told that the test would take 24 hours. I told them to do their checking in front of me! Three hours later, she notified me that I had missed my flight, "I can’t answer your questions. We are just following orders. You can forget about us. You decide what to do now." What choice was I offered? Even as a citizen I was unable to speak with a lawyer first, or with a representative from the American embassy. This private property, with a value of nearly $1600, included all of my speeches, files, programs, a powerpoint presentation, maps, contacts and critical information which I needed for the tour was confiscated by the state, and there was not a single thing I could do. The head security woman at El Al told me to file a claim for my computer at lost and found as soon as I arrive in London, (not in L.A.) and handed me a zeroxed form that reads:

“Due to security necessities, further checks will be required. As a consequence, the shipment of your article will be delayed. In order to complete the procedure, once you arrive at your final destination, address your self to the airline’s “lost and found” counter. Fill a standard airline “lost baggage complaint form, and submit your personal details, so you may receive the item within a few days. Keep the enclosed receipt, you will be required to present it.”

No information was filled out on this receipt, no article number, reference number or date. In fact, no information was filed at all about the check that was performed on my computer.

Blurred Boundaries Between Israel Security for El Al and El Al
I decided to cooperate, realizing that I had an event in the States to attend and couldn’t just protest this confiscation in the middle of the night and hope to achieve anything. They began their procedures and released me. At this point the security officers were profusely apologetic and sent me through the VIP diplomatic passport control. They arranged another flight for me at 9AM, with a connection from London to L.A. They also tried to get me into the EL AL first class passenger lounge for a cup of tea, as I would now need to spend the entire night in the airport. However, after waiting over 2 hours, it was nearly 4AM, El Al did not agree to have me in their lounge. “We’re not to blame for your inconvenience, Israel Security is responsible.” The airport duty manager did bring me a sandwich and a drink. I was extremely cold sitting in the waiting area throughout the night. I felt scared, humiliated and outraged. I felt terrorized being treated as one who aids terrorists, not one who merely dissents with the policies of Sharon’s government.

Eleven hours after I arrived at Ben Gurion, I flew to London. Upon arrival I went straight to El Al to file a lost baggage claim (as I was directed to do from the head Israeli security woman). We arrived nearly 2PM. There was no one to file a report with, the desk was closed. This took all of 10 minutes to check. In the process, I missed my connecting flight in London via Virgin Atlantic. The gate was closed one hour before departure, at 2PM, and I arrived at 2:25PM to the gate for the 3:05PM departure to L.A., my final destination. Their next flight was the following afternoon. I had an event to attend that next day and therefore had to purchase an additional ticket through United to arrive on time. That ticket cost me $1200.

I arrived in L.A. on October 10th. My luggage was lost, my computer confiscated, my body sick with all the tension, feeling frazzled, and fearful. How can I effectively be on a national speaking tour without my files, or my clothes? I received my computer only 5 days later, not 24 hours later as had been promised at the airport by the security personnel. When the computer arrived, the hard drive was irreparably damaged. I lost my essential data. While in the States I had my computer fixed. For $350, technical experts from N.J. were able to order a new hard drive and reinstall programs on it, necessarily reformatting and reconfiguring my entire computer.

My bags were “lost” once inside the U.S. on internal flights, leaving me to understand that now a perceived threat to the security of Israel makes me a perceived threat to the U.S. I packed all my belongings into a back-pack and continued the speaking tour without putting any luggage under the plane for the remainder of the trip in the U.S.

I flew to London to speak at the House of Commons. At Stamsted airport on the morning of November 7th, I arrived early at 4AM as one of the first passengers for an 8:10AM flight. Once on line, I was questioned in standard form and then stopped by El Al security apparatus, and questioned by the Head of Security, Ron, in front of all the other passengers on line. This again, is a very humiliating experience! He invited me into the back room after nearly one hour of harassing me in front of the line. He proceeded to tell me that I cannot fly into Israel with my computer, it must fly to Heathrow to be checked for explosives. These are his orders, and he cannot tell me who gives him these orders. He was also unable to track down from Ben Gurion security the evidence he needed to prove that my computer had just been checked just one month ago. The security team in Israel apparently forgot to record the serial number and express service code he might have been able to use to avoid having to confiscate my computer again for the second time on my one-month trip outside of Israel. Some of this is blatant disregard for civil rights, some of it is mere stupidity.

I told Ron “I refuse to give my computer to El Al security.” He replied, “Then we cannot let you fly to Israel. These are our rules.”

Not seeing any choices, I gave my computer to El Al, and swore to sue this company, and the Mossad, so this will never happen to another activist again.

Again, my luggage was checked extensively, and during the process a small barrette with sentimental value was lost. The people were careless and disorganized, checking my bag without gloves. My unused Virgin Atlantic ticket (#0007X) from London to L.A. was literally seized from my hands by an El Al Security worker, saying he needed it, as they receive rebates for turning in these tickets! After over two and half hours of detainment, Ron walked me to board the flight, I was the last one to board the plane, and I was without my computer, and without a receipt for my computer. I was told to report to “lost and found” upon my arrival to Ben Gurion. With due prompting, I was able to receive a hand written receipt on a blank piece of paper. Five days later my computer arrived to my home in Jerusalem.

All receipts are available.

“This is a security announcement. Please keep your eye on your baggage. All baggage left unattended will be confiscated by security.”

My attended baggage was confiscated by security.

This case will be taken on by ACRI. To help fight this injustice before other it happens to many other colleagues / friends, please write back and let us know if anyone you know has been criminalized and would like to prosecute. Also, anyone with legal advice to donate, I really need help obtaining the money I lost on the ticket and the computer repair.

ב- 8 באוקטובר המחשב שלי תוקן ע"י איש מקצוע מ- ZCS , בעלות של 650ש"ח. בערב, הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון כשפני מועדות ללוס-אנג'לס, ארה"ב, בטיסה של AM 00:30 (טיסה מס' G219) דרך Stansted, , London, כדי להתחיל חודש של סיור-דוברות (speaking tour). עלות הכרטיס היתה 1037 דולרים, נרכש ב'ציון טורס', לאחר רישום ומסירת המטען עליתי לעמדת ביקורת דרכונים. מספר קציני בטחון הוציאו אותי מן התור והביאו אותי למשרדם, תוך שהם מסרבים לתת לי כל הסבר לפעולתם. הם החלו מקיימים סידרה של שיחות טלפון ושיחות פנימיות. חזרתי ושאלתי מדוע הם מעכבים אותי והסברתי להם שיש לי טיסה וקונקשן להספיק לתפוס. הם השיבו שאין הם מוסמכים לתת לי כל מידע. כאשר ליוו אותי במדרגות למטה, חשתי בעיניהם של אנשי הביטחון של השדה נועצים בי מבט והרגשתי מושפלת מאוד. אחד מעובדי השדה צעק "בוגדת" כאשר עברתי. נלקחתי למטה לחדר חקירות ונערך חיפוש מלא על גופי (ללא הפשטתי). הבודקים היו מנומסים אך סרבו להשיב לשאלותי החוזרות, דיברו בקוד ביניהם. שאלתי מי האחראי ומדוע אני מופיעה על רשימת האויבים שלהם, אך הם סרבו להגיב. הם חיפשו ביסודיות בתיקים שלי, הסתכלו בכל כרטיס ביקור עסקי, בכל דיסק, בכל מקל אוזניים ובכל עיפרון.
לבסוף פגשתי את הממונה. הם הודיעו לי שעליהם לקחת את המחשב שלי לבדיקה לגילוי חומרי נפץ ושהבדיקה תארך 24 שעות. אמרתי להם לעשות את הבדיקה בנוכחותי! שלוש שעות לאחר מכן, היא הודיעה לי שפספסתי את הטיסה שלי, "אני לא יכולה לענות לשאלותיך. אנחנו רק ממלאים אחר הוראות. את יכולה לשכוח מאתנו. את תחליטי מה לעשות עכשיו". איזה ברירה נתנו לי? אפילו כאזרחית לא יכולתי לדבר תחילה עם עו"ד או עם נציג מהשגרירות האמריקאית. הרכוש הפרטי הזה, שערכו הכספי כ- 1600 דולר בקירוב, הכיל את כל הנאומים שלי, המסמכים שלי, תוכנות, מצגות ב- powerpoint, מפות, מגעים ומידע חשוב שהיה נחוץ לי עבור הסיור, הוחרם ע"י המדינה ולא היה דבר שיכולתי לעשות. האישה הממונה על האבטחה באל-על אמרה לי להגיש תלונה על המחשב שלי ב"אבדות ומציאות" ברגע שאני מגיעה ללונדון (לא בלוס-אנג'לס!), ומסרה לידי טופס מודפס שכתוב בו:
"בגין אילוצים בטחוניים, ידרשו בדיקות נוספות. כתוצאה מכך, המשלוח של הפריט יתעכב. על מנת להשלים את ההליך, ברגע שאת/ה מגיע/ה ליעדך הסופי, פנה/י לדלפק "אבידות ומציאות" של חברת התעופה. מלא/י טופס סטנדרטי של "תלונה על מטען שאבד" וציין/י את הפרטים האישיים שלך, כדי שתוכל לקבל את הפריט המבוקש תוך מספר ימים. שמור/י את הקבלה, את/ה תדרש/י להציגה".

לא צויין כל מידע על הקבלה הזו, לא מס' פריט, מס' התייחסות או תאריך. למעשה, לא צויין כל מידע בנוגע לבדיקה שבוצעה במחשב שלי.

גבולות מטושטשים בין אל-על ואבטחה ישראלית עבור אל-על
החלטתי לשתף פעולה, מתוך הבנה שעלי להספיק להגיע לאירועים בארה"ב ולא יכולתי למחות על העיקול הזה באמצע הלילה ולקוות להשיג דבר. הם החלו בהליכים שלהם ושחררו אותי. בשלב הזה קציני הביטחון הרבו להתנצל ושלחו אותי דרך בקרת הדרכונים לאנשים חשובים. הם סידרו לי טיסה נוספת ל- AM 09:00, עם קונקשן מלונדון ללוס-אנג'לס. הם גם ניסו להכניס אותי לטרקלין הנוסעים במחלקה הראשונה בטיסת אל-על, לשתיית כוס תה, שכן, יהיה עלי כעת לבלות את כל הלילה בשדה התעופה. בכל אופן, אחרי שחיכיתי למעלה משעתיים, השעה היתה קרוב ל- AM 04:00, חברת אל על לא הסכימה לקבל אותי לאולם הנוסעים שלה. "אין להאשים אותנו בחוסר הנוחיות שלך, הביטחון הישראלי הוא זה שאחראי". המנהל האחראי על שדה-התעופה אכן הביא לי כריך ושתייה. היה לי קר מאוד לשבת באזור ההמתנה במשך הלילה. חשתי מפוחדת, מושפלת ופגועה. חשתי קורבן לטרור שמתייחסים אליו כאחד שמסייע לטרוריסטים, לא אחד/ת שסתם מתנגד/ת למדיניות של ממשלת שרון.

11 שעות אחרי שהגעתי לבן-גוריון, טסתי ללונדון. סמוך להגעתי, הלכתי ישר לאל על להגיש רשמית תביעה למטען אובד (כפי שהנחתה אותי לעשות ראש האבטחה הישראלית). הגענו קרוב ל- PM 2. לא היה אף אחד כדי להגיש דיווח באמצעותו, הדלפק היה סגור. לקח לי 10 דקות לבדוק זאת. בזמן הזה, פספסתי את טיסת הקונקשן שלי בלונדון דרך Virgin Atlantic. השער נסגר שעה לפני ההמראה, בשעה PM 2, ואני הגעתי לשער ב- PM 2:25 , להמראה של PM 3:05 ללוס-אנג'לס, היעד הסופי שלי. הטיסה הבאה היתה אחרה"צ. היה עלי להגיע לאירוע ביום שלמחרת ולכן הייתי מוכרחה לרכוש כרטיס נוסף דרך United כדי להגיע בזמן. הכרטיס הזה עלה לי 1200 דולרים.

הגעתי ללוס-אנג'לס ב- 10 באוקטובר. המטען שלי אבד, המחשב שלי הוחרם, גופי חש בחילה מכל המתח, תחושת עייפות ופחד. כיצד אני יכולה לתפקד באופן אפקטיבי בסיור- דוברות לאומי בלי הקבצים שלי או בלי בגדי? קיבלתי את המחשב שלי רק 5 ימים אח"כ, לא 24 שעות אח"כ כפי שהובטח לי בשדה התעופה ע"י צוות הביטחון. כאשר המחשב הגיע, הכונן הקשיח ניזוק באופן חסר אפשרות לתיקון. איבדתי את המידע הנחוץ לי. בזמן ששהייתי בארה"ב, מסרתי את המחשב לתיקון. תמורת 350 דולרים, מומחה טכני מניו-ג'רזי היה מסוגל להזמין כונן קשיח חדש ולהתקין עליו תוכנות מחדש, תוך שהוא מפרמט ומבנה מחדש את המחשב כולו.

התיקים שלי "אבדו" פעם אחת בטיסות פנימיות בתוך ארה"ב, הותירו אותי להבין שכעת איום לאבטחה של ישראל עושה אותי ליום לאמריקאים. ארזתי את כל חפצי לתוך תיק-גב והמשכתי בסיור-הדוברות שלי מבלי לשים כל מטען מתחת למטוס, כתזכורת לטיול הזה בארה"ב.

טסתי ללונדון לנאום בבית הנבחרים. בנמל התעופה של Stamsted בבוקר של ה- 7 בנובמבר, הגעתי מוקדם ב- AM 4 כאחד הנוסעים הראשונים הממתינים לטיסה של AM 8:10. פעם נוספת על הקו, תיחקרו אותי בנוסח סטנדרטי ואח"כ נעצרתי ע"י מערכת הביטחון של אל על ותוחקרתי ע"י ראש הביטחון, אדם בשם רון, בפני כל הנוסעים האחרים בקו. שוב, זו היתה חוויה משפילה מאוד. הוא הזמין אותי לחדר האחורי, אחרי כמעט שעה של הטרדה בפני הנוסעים בקו. הוא המשיך לומר לי שאינני יכולה לטוס לישראל עם המחשב שלי, אותו יש להטיס ל- (נמל התעופה) Heathrow לצורך בדיקה לאיתור חומרי נפץ. אלו היו ההוראות שלו, והוא לא יכול לומר לי מי נותן לו את ההוראות הללו. הוא גם לא הצליח לאתר מהאבטחה בבן-גוריון את ההוכחה שהיתה נחוצה לו שהמחשב שלי עבר בדיקה ממש בחודש שעבר. לכאורה, צוות הביטחון בישראל שכח לדווח על המספר הסדרתי וקוד השירות שאם היו ברשותו יתכן והוא היה נמנע מלהחרים לי את המחשב שוב, בפעם השנייה תוך חודש, בשהותי מחוץ לישראל. אחדים מאלה הן התעלמויות גסות מזכויות האזרח, אחדים הם לא יותר מאשר טיפשות.

אמרתי לרון ש"אני מסרבת למסור את המחשב שלי לביטחון באל על". הוא השיב, "אז אנחנו לא יכולים לאפשר לך לטוס לישראל. אלה הם החוקים שלנו".

בלית ברירה, נתתי את המחשב שלי לאל על, ונשבעתי לתבוע את החברה הזאת, ואת המוסד, כדי שזה לא יקרה לפעיל/ה אחרים לעולם.

שוב, המטען שלי נבדק באורח מקיף, ובמהלך הבדיקה אבדה לי סיכה קטנה לשיער, בעלת ערך סנטימנטלי עבורי. הבודקים היו חסרי זהירות ולא מאורגנים, הם בדקו את התיק שלי בידיים ללא כפפות. כרטיס הטיסה של Virgin Atlantic (X7000#) , מלונדון ללוס-אנג'לס, שלא השתמשתי בו נלקח מידי ע"י אחד מעובדי הביטחון של אל על שאמר שהוא צריך אותו, מכיוון שהם מקבלים הנחה בעבור החזרת הכרטיסים הללו! אחרי למעלה משעתיים וחצי של עיכוב, רון ליווה אותי למטוס, אני הייתי הנוסעת האחרונה שעלתה למטוס, והייתי בלי המחשב שלי, ובלי קבלה עבור מסירת המחשב. נאמר לי לדווח ל- "אבדות ומציאות" בשעת הגעתי לבן-גוריון. לאחר שכנוע, הצלחתי לקבל קבלה ידנית שנכתבה על פיסת נייר חלקה. חמישה ימים לאחר מכן המחשב שלי הגיע לביתי בירושלים.

"זו הודעת ביטחון. הנך מתבקש/ת להשגיח על המטען שלך. כל מטען שיימצא ללא השגחה יוחרם ע"י הביטחון".

המטען (שלי), שהיה תחת השגחתי הוחרם ע"י הביטחון.

המקרה הזה יטופל ע"י האגודה לזכויות האזרח בישראל. כדי לסייע למאבק בחוסר הצדק הזה לפני שזה עשוי לקרות להרבה עמיתים/ לחברים אחרים, אנא כתבו אלינו בחזרה וידעו אותנו אם מישהו שאתם מכירים עבר חוויה דומה ומעוניין להגיש תביעה. כמו כן, כל מי שיש לו עצה משפטית לתרום בעניין, אני זקוקה מאוד לעזרה בהשגת הכסף שהפסדתי בגין הכרטיס ותיקון המחשב.===

עד כאן, וסליחה על האריכות.
נראה לי שמי שמפחד, עוד לא התחיל לדעת כמה פחדו מוצדק.
חשוד 184387
למה לא נמסר שמה של פעילת השמאל? הרי אנשי הביטחון יודעים מי היא. למה היא מסתירה את זהותה, ומפני מי?
נאה דרשת 184389
ואתה, מפני מי אתה מסתיר את זהותך?
יחי ההבדל הקטן 184390
אני לא מספר ספורים ארוכים על התנכלות מרושעת מצד השלטונות. אני רק שואל שאלה פשוטה והגיונית.
ובכן?
יחי ההבדל הקטן 184391
נשמע לי הרבה יותר הגיוני להסתיר את שמך כאשר אתה מספר סיפורים ארוכים על התנכלות מרושעת מצד השלטונות, מאשר לעשות זאת כאשר אתה שואל שאלה פשוטה והגיונית.

לא שזה אומר שהסיפור אמיתי...
יחי ההבדל הקטן 184392
מכיוון שגם אני לא קיבלתי את פרטיה המלאים (ואני מסכים איתך שהייתי שמח לו נמסרו, אך זה שיקולה) אני לא מוסמך לענות בשמה, אלא רק לנחש.
רק רציתי לעדכן 193851
בינתיים נמסר שמה המלא, לצד עוד כמה שמות מלאים, שגם להם זה קרה.
מממ מעניין, האם יש גם איילים עם חוויות דומות?
More than twist in my sobriety 194039
חבל''ז לך.
הקהילה האיילית מלאה יותר מדי בכאלה ש''זה לא יקרה להם''.
לא יעכבו אותם כי הם שמאלנים (או ערבים, כאלה ממש אין באייל).
כמו ששום תכנית כלכלית לא תפגע בהם, ראה את מידת ההגנה השבעה על קפיטליזם פה, ומיעוט ההתייצבות בצד שכנגד.
מצא לך פורום אחר לזעזע בו. פה מדובר בקפטריה אוניברסיטאית רוויה חוכמולוגיות צינית (וסטודנטים בישראל, כידוע, לא עושים שום מהפכות). אם אתה באמת רוצה לזעזע פה, עשה איזה שגיאה דקדוקית או מתמטית, דבר שיעורר עד זעם את חמת הדייקנים והנקדנים פה שימהרו לפשוט את עורך, או שתנסה לכתוב פה בלשון סחבקית קהילתית (המותרת לחברים ותיקים בלבד), דבר שיגרום לתגובת מערכת עצבנית בצבע חום.
נסה ותיהנה.
More than twist in my sobriety 194088
וואו תודה, באמת אף פעם‏1 לא הבנתי מה זאת המילה הזאת שהיא אומרת בסוף המשפט בפזמון.

1 כאילו הייתי קטן, ומאז בכלל שכחתי מהשיר הזה.
רק רציתי לעדכן 194200
יש פעילי תעיוש בין קוראי האייל.
אם ישנם, שיופיעו 197362
היה מעניין לראות כאן מאמר משלהם.
כגודל היכולת לספור גודל מנת המשכל 195238
רק רציתי לעדכן (2) 197361
ויש גם כתבת המשך
ורציתי לשאול את ע' ראש השב"כ לענייני חיות הבר מתי הוא קיבל את גדעון עזרא לעבודה (אין לי ספק שזה הוא שקיבל אותו).
(ומצד שני, מה עשו לי חיות הבר שארמוז עליהן רמיזות כה לא מחמיאות).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים