 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי בעניין את המאמר ואת התגובות לו, וגיליתי שבאופן מעניין רוב התגובות לקחו את הדיון לכיוונים מאוד רחוקים מנושא המאמר. ברשותכם הייתי רוצה לחזור אליו: המאמר תאר ערב חווייתי, מעניין, שכלל חיבור של נשים לאלמנט הטבע, מעין שיבה מחודשת לאדמה. למרות האיצטלה הפסדו-פאגנית, ולמרות אלמנטיים פאגניים מסויימים רוב הטכס נשמע מתיאורו בעיתון כעוסק יותר בחיבורה המחודש (והנחוץ מאוד) של האשה לעצמה. ולמה כוונתי התרבות המערבית, המודרנית והגברית, שוללת מהאשה את גופה ואת החיבור שלה לעצמה. הגוף הנשי מצטייר באמצעות התקשורת, החינוך והסוציאליזציה החברתית כדבר מלוכלך, מסריח, מחליש, חשוף למחלות. מחנכים אותנו לוודא שאנחנו לא מריחות, לא דולפות, שההפרשות שלנו מגונות, שהגוף שלנו חייב להיות חטוב ובשליטה מוחלטת - דברים שמנוגדים למחזוריות הנשית.(לכל המתעניינים מחקרים רבים סביב נושא זה נערכו במחלקה למגדר בבר אילן). המהלך שתואר בכתבה הוא סוג של תגובת נגד של הנשים לדברים הללו. מודעות עצמית היא חשובה ומודעות לטבע הגוף היא חשובה. נשים לא מתנגדות למוצרי היגנייה נשיים לחינם: בכדי ליצור את תחושת ה"צחות והניקיון" שמנסים למכור לנו מולבנת הכותנה ממנה מייצרים טמפונים ותחבושות היגניות בחומרים כימיים מסרטנים. האם אסור לעורר מודעות לכך? מי מכם היה מחדיר לגופו מידי חודש משהו שעלול להרוג אותו? דיאודורנטים מודרניים מכילים חומרים מונעי זיעה שגורמים לחסימה של בלוטות הלימפה והיווצרות גידולים. האם אסור ליידע נשים וגברים לגבי זה? רוב הנשים עימן תשוחחו בכנות על הנושא תספרנה לכם שהן מתביישות ונגעלות מהפרשות גופן - האם אסור לנסות לשנות את זה? נשים רבות מרגישות כיצורים נחותים בחשיבותן בחברה הגברית-מאצ'ואיסטית-לוחמנית כמו החברה הישראלית וחלק מהן מצאו דרך משלהן להעצים את עצמן באמצעות יצירת מקור כוח מאזן - טכסי האלה, והחיבור לאדמה. האם באמת רע הדבר בעיניכם? ואם כן מדוע? מי יתן וטכסים אילו יעוררו בנשות החברה את האומץ והכוח הנחוצים כדי להתמודד בהצלחה עם שטיפת המוח הפאטריאכלית, ללמוד לאהוב את גופן וללמוד לדרוש את המקום הראוי להן בחברה. ובאשר לפאגניזם. אכן מחבר המאמר הפגין למרבה הצער בורות משתקת. ברוב החברות הפאגניות לא הוקרבו קורבנות אדם. למעשה רוב החברות הפאגניות אפילו לא הקריבו קורבנות של בע"ח. המנחות לאלים ולאלות היו לרוב מתנות- פרחים, פירות, סוגי מזון - סמלים של שפע ופריון. ועובדה זאת נכונה במיוחד לגבי חברות שאופיינו בחיבור לטבע (שאיפתן של אותן נשים שרואינו בכתבה), כמובן שהיו גם חברות פגאניות לוחמניות יותר לדוגמא האינדיאנים של מרכז ודרום אמריקה. אליהם שלהם היו יותר צמאים לקורבנות אדם, אולם פעמים רבות (ויש ויכוח שלם סביב נושא זה בקרב ארכיאולוגיים, היסטוריונים ואנתרופולוגיים) מדובר היה באנשים שבחרו להקדיש עצמם למטרה זו. כלומר דובר בקורבנות מרצון! (זה לא מפחית מהזעזוע אבל זו נקודה למחשבה) הפאגניזם הוא אכן תופעה שתופסת נפח מחודש בעולם בתקופה האחרונה. אנשים רבים מרשים לעצמם להעז לחשוב ולראות מעבר לגבולות חינוכם, תרבותם, ודת הולדתם. אנשים מחפשים ביטוי עצמי אמיתי ככל שניתן. אנשים רבים מתקשים להזדהות עם הדתות המונתאיסטיות על המסרים הנוקשים שבהם, על חוסר הסובלנות שבהן ועל הנחתת מעמד הנשים שבהן. אני מאמינה שזו התקדמות חיובית ולכל החוששים אני מתחייבת בזאת שעדיין יהיה שימוש לבתי שימיש ציבוריים, לדמוקרטיה ולחיי אדם גם אם חלק מחבריכם, שכניכם והאנשים העובדים עימכם יאמינו שהעולם מכיל אלים רבים ולא רק אל אחד. ברכת חג חנוכה שמח, חג מולד שמח ויול שמח (חג פאגני) לכולכם! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היי שחף, אני מסכימה עם רוב מה שאמרת לגבי היחס (המודרני?) הבעייתי אל גוף האישה. לעומת זאת נראה לי שאת טועה כאשר את קובעת (על סמך מה?) שקורבנות אדם היו דבר נדיר בפגניות הקדומה, שהיא הפגניות האמיתית. למעשה- יש חברות שמקיימות הקרבת קורבנות אדם כחלק מטקסי כישוף, עד עצם היום הזה. ואם נניח שאלה רק שרידים אחרונים של מה שהיה פעם, נוכל להסיק שהקרבת קורבנות אדם היתה דבר נפוץ למדי בדתות הפגניות. לפני כמה זמן כתבתי תגובה למשהו בדיון אחר באייל, ובה סיפרתי בפרוטרוט על מקרה שקרה לפני שנתיים באנגליה, ושבו היו מעורבים מהגרים מאפריקה. בסוף החלטתי שהתגובה קצת ארוכה מדי, וקצת לא רלוונטית לדיון ההוא. אז שמרתי אותה להזדמנות אחרת. ואני חושבת שההזדמנות הגיעה :) קראי הלאה ושפטי בעצמך. וכמובן- אמצע חורף שמח גם לך. ----------- אדם וכת המוטי- חקירת מקרה רצח ב-21 בספטמבר 2001 נמשתה מנהר התמזה, לא הרחק ממצודת לונדון, גופתו של ילד שחור כבן חמש. נכון יותר לומר, שמה נמשה היה טורסו בלבד- הגופה היתה כרותת ראש, הזרועות נכרתו אף הן לגמרי, והרגליים נכרתו מעל הברכיים. על חלקו התחתון של הטורסו היו מכנסים קצרים כתומים, שבחלקם הפנימי היתה תווית הוראות כביסה בגרמנית. חוקרי המשטרה ציפו שמישהו ידווח על ילד שנעלם וכך תיפתר שאלת זהותו, אך זה לא קרה. ולכן, עד שתיוודע זהותו של הנרצח, הם החליטו לקרוא לו "אדם". בניתוח הגופה התגלו במעיו של אדם שרידים של תערובת שהכילה קוורץ, זהב, חימר ועצם טחונה, מה העלה על הדעת כישוף. בשלב ראשוני זה לא היה למשטרה הרבה מעבר לזה. בעודם חוככים בדעתם ומנסים להחליט איך לפתור את תעלומת הזהות, והרצח, נמצאו על גדת התמזה, בצ'לסי, כשלושה ק"מ במעלה הנהר ממקום מציאת הגופה, שרידים של מה שנראה כטקס כישוף אפריקאי- סדין שעליו היה רשום שם אפריקאי, ושבעה נרות אכולים-למחצה, שגם בהם נחרט אותו שם. הקשר האפשרי לכישוף אפריקאי התחזק, וחוקרי הסקוטלנד יארד פנו לעזרה לפתולוג דרום אפריקאי נודע, פרופ' הנדריק שולץ, שהוא מומחה למקרי רצח ריטואלי, ובמיוחד ריטואלים של MUTI. מוטי היא כת רפואה אלילית הנפוצה בדרום אפריקה ובמערבה. השם "מוטי" נובע מ- UMU THI, כלומר "עץ" בשפת הזולו. בדרך כלל רופאי האליל של המוטי (הנקראים SANGOMAS) משתמשים בעשבים וצמחים שונים לריפוי מחלות שגרתיות. אך יש גם רופאי אליל שמנסים לרפא מחלות רציניות יותר בעזרת חלקי חיות, כמו שומן תנינים, כנפי ניצים, ראשי קופים, ונחשים מיובשים. אך יש גם כמה מכשפי מוטי שמשתמשים בחלקי אדם לשם ריפוי מחלות קשות, או לשם האצלת כוחות מיוחדים על מישהו. כך למשל דם מעניק כוח-חיים, מוח- יפה להצלחה בעסקים או בפוליטיקה. אברי מין- מרפאים עקרות, ומביאים מזל טוב. גולגלות שנקברות ביסוד הבניין יבטיחו הצלחת העסק, ידיים שנשרפות ואפרן מעורבב למשחה ירפאו שבץ, ועוד. כמובן- לא כל אדם יכול להרוג את הקורבן ולבתרו, המכשף עצמו צריך לעשות זאת, לפני שהוא מכין את השיקוי או המרקחת הנחוצים, והכול בליווי ההשבעות המתאימות. פרט מחריד במיוחד – לפעמים האיברים נלקחים מהקורבנות בעודם בחיים, בגלל אמונה שצריחות הקורבן מעניקות יתר עוצמה ל"תרופה" הסופית. ילדים הם הקורבן המוערך, והיקר ביותר- מכשפי ומאמיני המוטי חושבים, שיש רק כמות סופית מסויימת של מזל בעולם, וכל אדם מקבל רק מנה מוגבלת כלשהי מהמזל הגלובלי הזה. ילדים צעירים עוד לא "בזבזו" הרבה מהמזל שלהם, ואפשר להעביר את מה שנשאר למי שיבלע את השיקוי שיוכן מאבריהם. (האמונה הנפוצה באפריקה, שקיום מגע מיני עם בתולה הוא סגולה לריפוי מאיידס, אף היא נגזרת מאמונת המוטי בכוח המגי של גוף הילד. במקרה האיידס, ככל שהבתולה צעירה יותר, כך הכוח המאגי שלה לרפא את החולה אמור להיות חזק יותר. אין כמעט צורך לציין, מעבר לטרגדיה האישית הנוראה לילדה עצמה, המנהג הזה גם מפיץ יותר את מחלת האיידס). בחזרה לאדם- בינתיים התברר, שהסדין והנרות שהתגלו במעלה הנהר לא היו קשורים לטורסו. אבל החוט הלא נכון הזה תרם להחלטה לפנות לפרופ' שולץ, החלטה שבדיעבד היתה נכונה. שולץ הגיע לאנגליה, בדק את הטורסו ולפי מצב הגופה (הילד הוחזק במצב טוב עד להקרבתו) וצורת ביתורה, הוא קבע שאכן מדובר ברצח-מוטי. אלא שכאן נתקעה החקירה- עדיין לא התגלתה אפילו זהותו האמיתית של אדם, לא כל שכן של הרוצח או הרוצחים. בצר להם התחילו הפתולוגים להפעיל שיטות שלא נוסו מעולם בתחום הרפואה המשפטית. גיאולוג שאליו פנו הציע להם לבדוק את רמת האיזוטופים של היסוד סטרונטיום בעצמות הגופה, כדי לקבוע את מוצאו הגיאוגרפי של אדם. באיזורים מסויימים של העולם המזון הנאכל הוא בד"כ מקומי. הרמה היחסית של איזוטופי סטרונטיום נשארת קבועה בעוברה מסלע לאדמה, למים, ולצמחים. בע"ח אוכלים את הצמחים ושותים את המים, והאדם אוכל את בעלי החיים, ואת הצמחים, ושותה את המים, וכך מגיעים איזוטופי הסטרונטיום אל גופו ונאצרים בעצמותיו באותו יחס ראשוני שבו הם מצויים בסלעי המקום. הרכב העצמות הזה ישתנה רק אחרי שנים של מעבר למקום אחר, ולכן עצמותיו של ילד קטן מצביעות בוודאות גבוהה על המקום בו גדל. אנתרופולוגים שייעצו לצוות החקירה עזרו לשלול את האפשרות שמוצאו של הילד מלונדון, או מהאיים הקריביים, וכך התמקדו החוקרים על מפת אפריקה, וחיפשו בה איזור שבו ריכוז סטרונטיום גבוה למדי, כמו זה שבעצמותיו של אדם, ריכוז שככל הנראה יימצא בסלעים מהעידן הפרה-קאמברי . בתהליך ממושך של חקירה ואלימינציה הם הגיעו בסופו של דבר לאיזור שאורכו כמאה וחמישים ק"מ ורוחבו כשבעים ק"מ, בדרום-מערב ניגריה, בין הערים איבדאן ובנין-סיטי. בינתיים, לפני כשנה, התגלה עוד קצה חוט, כששירותי הרווחה של עירית גלאזגו דיווחו על אשה ניגרית שדיברה על עריכת טקס כלשהו עם ילדיה. חוקרי הסקוטלנד יארד הגיעו לביתה ומצאו בין בגדי בנותיה מכנסיים כתומים מסוג וגודל זהה למכנסיו של אדם, ואשר גם הם, כמו מכנסיו, נקנו באחד מסניפיה של רשת וולוורת' בגרמניה (אשר רק בהם ניתן היה להשיג מכנסיים אלה). הצבע הכתום התברר כבעל משמעות בטקסי המוטי, וגם פרטים אחרים נראו קשורים לחקירה הלונדונית, אך בסופו של דבר לא העלו החשדות נגד האשה כל דבר ממשי, והיא חזרה לניגריה. בתחילת יולי 2003 נעצר בדבלין בעלה בנפרד של אותה ניגרית, במסגרת נסיון להסגירו לגרמניה, שם הוא הועמד לדין בהיעדרו, הואשם בסחר בבני אדם, ונידון לשבע שנות מאסר. חקירתו של ניגרי זה הובילה לפשיטה שנערכה בסוף יולי על כתובות אחדות במזרח לונדון, ולמעצרם של 21 בני אדם, רובם ניגרים, מאיזור בנין. גם הם חשודים בסחר בבני אדם, ובמיוחד בילדים המוברחים דרך גרמניה לאנגליה, לשמש כעבדי מין, או עבדים ביתיים. אשר לאדם, השערת המשטרה היא, שהוא הועלה קורבן כדי להבטיח הצלחה עסקית לרשת המבריחים. במקרים רבים, הקורבן בטקסי המוטי הוא קרוב משפחה בדרגה ראשונה, של האדם שמזמין את הכישוף, והמשטרה לכן בודקת עכשיו דגימות ד.נ.א של כל העצורים, במטרה להשוותם לאלה של אדם. בשלב זה, עדיין אין זיהוי של אדם, או של הרוצח, ומה שהתגלה בינתיים לגבי הסחר בילדים ממלא את ידי המשטרות בארצות שונות באירופה בעבודה רבה נוספת. יהיו עוד גילויים מסעירים, מן הסתם. אפשר רק לקוות, שהם יהיו מחרידים פחות. עוד על החקירה של צוות הזיהוי הפלילי: http://www.guardian.co.uk/life/feature/story/0,13026... http://news.independent.co.uk/uk/crime/story.jsp?sto... עוד על כת המוטי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לגוף הגברי, כמובן, שאותו כולנו מהללים. גברים לא נדרשים להתקלח, לשים דאודורנט או אפטר-שייב, אף אחד לא מצפה מאיתנו להתגלח והדוגמנים הנחשקים ביותר מעולם לא גילחו שערה משערות גופם. נכון. הגוף האנושי (ולא רק זה הנשי), מה לעשות, הוא די מסריח אם מותירים אותו לנפשו. יש גם סיכוי נכבד שהוא יסבול ממיני מחלות אם לא תשמר רמה מינימלית של הגיינה, תזונה בריאה והתעמלות. וכעת להפרכת השטויות: טמפונים *לא* מולבנים בחומר הגורם לסרטן. http://www.goaskalice.columbia.edu/1852.html דאודורנט לא חוסם שום דבר, בלוטות הליפמה אינן סופחות כימיקלים שאינם מצליחים לצאת דרך הזיעה, ולעזאזל - הדרך העיקרית של הגוף להפטר מחומרים רעילים היא דרך השתן, לא דרך בית השחי. וטוב שכך. http://www.urbanlegends.com/ulz/cancer.html וגם http://www.pathguy.com/antipers.htm גם אני לא בדיוק רואה בהפרשות שלי נושא שיחה מלבב לשעת הארוחה. אינני רואה סיבה לחשוב שיש בכך משהו בעייתי. לא הבנתי איך גוף חטוב מנוגד למחזוריות הנשית, אבל מה אני יודע... טכסים פגאניים אוויליים הם לא מה שיעצים את הנשים בחברה הישראלית. רכישת השכלה, יציאה לשוק העבודה והתעקשות על שיוויון מלא עם הגברים הן הפעולות שמתבצעות כיום על ידי נשים רבות, והן מה שמעצים נשים, ומקדם את החברה שלנו לעבר שיוויון מלא והוגן. התלות ילדותית ב"אלים" וב"אלות" לא תוביל לקידום הנשים בחברה, אלא לקידום העמדה הגורסת כי "נשים דעתן קלה". לאהוב את גופך זו מעלה חשובה וכדאית לצרכי בטחון עצמי ושאר ירקות. אבל זה כלל לא קשור לדרישה לקבל את מקומך הראוי בחברה. נשים לא מחוברות לאדמה יותר מאשר גברים. למזלנו. העולם לא מכיל אלים רבים ולא אל אחד. אם אנשים יתרכזו באנשים, ולא בשטויות מטאפיזיות, כולנו נרוויח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשה, ואינני היחידה החותמת על כל דבריך. השטויות הניו-אייג'יות אינן מביאות לנשים כל טובה ולהיפך - מחזירות אותן אחורה. מי יתן וישלוט ההגיון והשכל הישר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברתי עכשיו על הלינקים שנתת. באחד מהם רופא (נדמה לי, יצאתי כבר...), אד פרידלנדר, מהרהר מעט בסיבות לכך שאנשים משתכנעים מן השמועות בדבר נזקי הדיאודורנטים, כביכול. אינני יודעת מדוע אנשים מקבלים את השמועות בכזאת קלות, אבל לגבי הפצתן: זו משרתת מטרות מסחריות טהורות - היא מכוונת לעודד צריכת מוצרים מתחרים מן השוק ה"טבעי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענה אחת מהז'אנר הזה שכן נכונה היא, שהרבה מוצרי היגיינה והיגיינה נשית (פדים, תחבושות, חיתולים...) מכילים דיוקסין, חומר רעיל לכל הדעות (יש הטוענים שהוכנס במינון נמוך מכדי להזיק, אבל הוא שם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הנשים *אינן* מתביישות ונגעלות מהפרשות גופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האנשים הנורמלים נגעלים ומתביישים מהפרשות גופם, כמו שאמר דובי. לא שמתי לב שהנטייה הזו חלשה יותר בקרב נשים (לפחות בחברה מעורבת, מה אני יודע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי אמר ''גם אני לא בדיוק רואה בהפרשות שלי נושא שיחה מלבב לשעת הארוחה. אינני רואה סיבה לחשוב שיש בכך משהו בעייתי''. אני מסכים איתו, אבל עדיין חושב שאין כאן משהו שיש בו מן הבושה. אלה נראות לי מילים קצת חזקות מדי לתיאור יחס האנשים להפרשות גופם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, תגדיר מתביישים. כל עוד אין בעיה עם הפרשות הגוף שלי (נגיד, דם בשתן), אינני מוצא סיבה לדבר עליהן עם איש. רק שלשום, לעומת זאת, יצא לי לדווח לקרובי ומוקירי זכרי על איכות ההפרשות שלי משום שהייתי חולה. אפילו כתבתי עליהן קצת באינטרנט (לא פה). לא נרשמו תגובות נרעשות. לפני מספר ימים קראתי כתבה על זוגות שסובלים מיתר אינטימיות - למשל זוג ששכר דירה בלי קירות פנימיים - כולל בלא-חדר השירותים. כלומר - כל פעם שאחד מהם הלך להשתין או לחרבן (''להטיל צואה'' נשמע לא פחות מגעיל, אבל יותר פלצני), השני ראה אותו עושה זאת. לא פלא גדול, אם כן, שהזוגיות הזאת לא נמשכה לאורך זמן. הם הגדירו זאת כעודף אינטימיות - לא הכל צריך לראות, גם אצל הגבר וגם אצל האישה. מקלחות משותפות זה יופי, אבל לשבת בצוותא בשירותים בבוקר נראה לי די דוחה. שלא לדבר על הרעיון של הלעיל שנשים ילכו בלי שום אמצעים הגייניים במהלך המחזור, שנראה לי מזעזע לא פחות מהרעיון שאני אלך לישון עם החברה שלי עם פצע מדמם פעור ברגל. עם כל הכבוד - אני מעדיף להתעורר בלי להיות מכוסה בדם. דומני שגם היא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשרותי הצבאי היה מאוד מקובל ללכת לחרבן בצוותא. הסמל היה מקצה לנו 15 דקות בסיום ארוחת הצהרים לנושא והיינו בוחרים את אחת מחפירות היעד המבוצר והופכים אותה למחראה. שני ארגזי פעולה ישנים היו מושב אסלה נוח להפליא. כיום אני מעדיף אינטימיות. לשבת בשירותים בצוותא באמת לא נראה רעיון מוצלח במיוחד, אבל אין לי בעיה להשתין בזמן שזוגתי מצחצחת שיניים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |