 |
ראשית, לרבקה: תודה לך. אלמלא תגובתך, הייתי שותקת. אני מעריכה אותך על רגישותך, שהיא איננה דבר מה מובן מאליו.
ולאלמוני, צר לי, אינני מעונינת לספר לך מה מניעי. עצם טענתי שאין זה ענינך מדוע החלטתי להתגיר. אינני חיבת לך דין וחשבון, ואינני מחויבת להוכיח את שיכותי לעם היהודי לא לך ולא לשום אדם אחר. מרגע הגיור, החשבון היחיד שלי הוא מול בורא עולם. והעובדה (המשתמעת מטענותיו של פז) שהרבנות מאשרת גיורים משיקולים אינטרסנטים, אינה מחיבת אותי לענות לך.
אם אדם דתי אתה, קשה לי לראות כיצד אינך מבין ששאלה מעין זאת היא השאלה האישית ביותר שאפשר לשאול.
לא בכדי, שאלה זו גם אסורה על פי ההלכה, שהיא מורכבת ומעמיקה לאין שיעור מן האופן שבו פז הציג אותה. אסור לשאול גר על עברו טרם הגיור, והדבר כולל את מחשבותי ושיקולי.
קהל היעד של פז מורכב מחילונים, "תינוקות שנשבו". כידוע, אין דבר משכנע יותר מחנופה. מר פז מחניף במאמרו לכל מי שהוא יהודי מלידה, ובמיוחד למי שאינו דתי: עם סגולה אתם, ומי שאינו "שיך", מחויב להוכיח לכם השכם והערב שמותר לו להיות.
לשאלתך, העלבון הגדול הוא מתגובתו הבוטה של מר פז לדברי, אם בכלל אפשר לכנות אותה תגובה.
העלבון הקטן, זה שגרם לי לכתוב את תגובתי הראשונה, הוא ההכללה הבוטה והבלתי מבוססת, לפיה רוב הגרים מתגירים מסיבות "אינטרסנטיות". אין לו לאדון פז שמץ של מושג מדוע אנשים מתגירים, ודאי לא "רובם".
אפילו אם נכונה טענתו - אין זה מצדיק יחס בוטה וחטטני כלפי גרים באשר הם. פז כמעט והופך את הטלת הספק במניעי גרים למצווה. הוא כנראה לא מכבד יותר מדי את הרבנים, שהם היחידים שיש להם הזכות, והחובה, לחקור את מניעי המבקשים להתגיר.
אני שמחה לספר שמהיכרות אישית, אותם "בקיאים בתחום", אנשי הרבנות הראשית, הם רגישים וחכמים לאין ערוך מאדון פז. אם רצונו של אדון פז להיות גדול בתורה, כדאי שילמד מהם מה הם ענווה וכבוד כלפי אדם אחר.
לצורך הדיון אני נאלצת לצין בניגוד לרצוני מה שלא היה לך ברור, משום מה, מתגובתי הראשונה: התגירתי לא משיקולי אישות ולא משיקולי אזרחות. המצב הכללי, כפי שרבקה צינה, אינו טוב כלל וכלל. באתי מארץ מערבית מבוססת שבה רווחה כלכלית והצלחה מקצועית - קרירה אקדמאית - היו מובטחים לי. העליה לארץ, שבשבילי היתה חלק בלתי נפרד מקשירת גורלי עם העם היהודי, היוותה ירידה משמעותית ברמת החיים שלי ושל משפחתי, מכל הבחינות.
אני מוחה בכל מאודי נגד הנסיון של פז לטעון, שגרים מחויבים להוכיח את כנות כוונותיהם כל חייהם, ולכן חיבים להיות דתיים. זה טיעון מעוות.
גם אני סבורה שגר צריך לחיות אורח חיים דתי, ולא מפני שעליו להוכיח את כנותו לפי דרישה של כל אדם אחר ששוכנע שהוא טוב יותר מבני אדם אחרים רק מפני שהוא נולד להורים הנכונים. גר צריך לחיות אורח חיים דתי פשוט מפני שאם הדת היהודית אין לה מקום בחייו, מלכתחילה אין הצדקה לגיור שלו.
אדון פז בעצמו מצטט ואומר שמי שהתגיר לשם אישות "איננו גר". למה אם כן להטיל ספק במי שהוא *כן* גר? מי שיקבע מיהו גר ומי לא, אלה הרבנים, לא מר פז, לא אתה ולא שום אדם אחר.
חשוב לי יותר מלכל אחד מכם שתהיה ערכאת גיור אחת, בדיוק משום שגיורים "מפוקפקים" משיקולים שאינם טהורים מוציאים שם רע לגרי צדק של ממש וגורמים לאנשים, אפילו אם הם חסרי כל קשר לדת, להטיל ספק בשיקולי הגיור שלי.
דווקא משום כך אני סבורה שאין הרבנות צריכה לגיר אנשים שענינם אישות או אזרחות ותו לא (הבעיתיות נובעת מאי ההפרדה בין דת ומדינה בישראל. כשגיור הוא הדרך היחידה להתאזרח, זלזול בערכם של תנאי הגיור הוא כמעט בלתי נמנע. זה לא אומר שצריך לקדש את הזילזול הזה ולהפוך אותו למצווה).
אני מקווה שכעת הדברים ברורים לך יותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש