בתשובה לתרגומון, 31/12/03 23:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפשר לעשות את זה בעצם עם הרבה יצירות מוכרות ולי אישית, יש חיבה מיוחדת להבין לבד את כוונת המשורר ואת הקונספירציות הטמונות בה. על קצה המזלג -"דירה להשכיר" 1 זהו אחד מסיפורי הילדים המפורסם ביותר במדינה. למעשה, מאחוריו מסתתרת קונספירציה סבוכה ורבת מעללים בו מככבות דמויות קרות מזג המסתירות מעיני האומה והעולם את גורלה של חיה אחת מסכנה. "בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד מגדל בן 5 קומות"... מהותו של הסיפור הוא בכך ש"בקומה החמישית גר מר עכבר, אך לפני שבועיים ארז חפציו ונסע, איש לא יודע לאן ומדוע". כאן, במקום שיאכף חוק השומרוני הטוב נוהגות דרות הבניין באופן ברברי טיפוסי (שימו לב לשימוש בהטייה הנקבית, נעמוד על כך בהמשך). ללא כחל (חוצמזה שבעיני הקוקיה) ושרק, ללא מורא ומשוא פנים, הן מפרסמות את דירתו של העכבר להשכרה. אם נצא מנקודת הנחה שמדובר במפעל בניה ציוני, סביר להניח שלמגדל בעמק היפה לא היה ועד בית שעורך מבחני כניסה או שמחליט על גורל הדירות. מעבר לכך, גם עמידר לא מוזכרת בקטע הנ"ל והאווירה כולה בסיפור היא של הנצחת פער עדתי אשכנזי סנובי למדי. הגיבור - עכבר. קטן, אפור, מכונם ודוחה ובכל זאת, יודעים שהיה שם. כך, במקום לדאוג לזכר היחיד בסביבה, במקום לתהות על מקום העלמו, במקום לבכות על מר גורלן, מעדיפות הדיירות להתעלם מהעובדות ולעבור הלאה לבא בתור. למעשה, הן מקדימות את התרופה למכה ומחסלות את הזכר המינימלי ביותר שעלול לסכן את הוויתן הנשית. לנו, כקוראים תמימים וכמשתתפים פאסיביים בעלילה, צריך הדבר להדליק נורה אדומה. הרי שאם לא מחפשים אותו, סביר להניח שההן יודעות יותר משהן מוכרות לנו, הקוראים. כפי שיוכח בהמשך, מדובר בארגון פמיניסטי קר, שקול, מחושב וצמא דם שמחסל קורבן אחרי קורבן. ורצוי שיהיו זכרים. נקודה זו כשלעצמה דורשת בירור מעמיק והכרת הדמויות הפועלות ובקשר של כל אחת מהן למר עכבר ולהעלמותו. "בקומה הראשונה, תרנגולת שמנה, כל היום בביתה, על משכבה מתהפכת, היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת". למראית עין, מדובר ביצור פלגמט וחסר אונים שתוהה על שחר קיומו מאז הביצה, או התרנגולת. למעשה, מדובר בפולניה טיפוסית. היא זו שמציצה כל היום מהחלון. רואה מי נכנס ומי יוצא, למה, כמה, איך, איפה. מעודכנת בכל הרכילויות האחרונות ורוטנת את דעתה מתחת לכרבולת. סברה נוספת היא שבאחד מהיפוכיה מעכה את מר עכבר כשבא לבקש כוס חלב. ניתן לנבור בקרביה לקראת הצ'ולנט הבא. "בקומה השניה, גרה קוקיה, כל היום מתהלכת עושה ביקורים, כי בניה גרים בקינים אחרים". הקוקיה היא הסנדי של העכבר. השרמוטה. מצטבעת והולכת להוריד כוסית עם הקצינים. לא קשה להאמין כי היא זו שמכרה את העכבר בעבור ביצה או מזונות לחודש. "בקומה השלישית, חתולה כושית. נקיה מגונדרת, על צוואר יש לה סרט". טוב זה קל. עכבר... חתולה... דהההההה... הכושית באה כאנלוגיה וכפוליטיקלי קורקט לזה שהיא בכל זאת (על אף היותה כושית רחמנא ליצלן) נקיה ומטופחת, עדיין לא נחשקת כמו הקוקיה אמנם, אבל בכל זאת, שווה מבט. "בקומה רביעית גרה סנאית, בשמחה ובנחת אגוזים מפצחת". הסנאית, רכש קודם של ה-F.B.I עשתה עליה בשנות ה-50 והפכה לציידת ראשים. היא הממולחת שבחבורה ותפקידה הוא לפצח תעלומות ולדאוג לכך שאף אחד אחר לא יעלה עליהן. ובנוגע לפיצוח האגוזים, איו מה להוסיף. עד כאן אנשי המגדל הלוהט. כעת, נעבור למועמדים האמיצים שמבקשים לתפוס את מקומו של העכבר שסביר לוודאי כבר מזמן ז"ל. המועמדים נחלקים באופן שווה לזכרים ולנקבות. עובדה ששוללת את כולם מכל וכל. מתוקף היותן של הדיירות פמיניסטיות לוחמניות וביצ'יות הרי ברור שלא תסכמנה לחלוק את התהילה עם נשים נוספות, חראיות ככל שתהיינה. ובנוגע לזכרים? הרי ברור שהם רק יפריעו בקומלפקס האחיותי הזה. גם אם הם לא מתכוונים. ובכלל, למה הם בדיוק טובים? דבר ראשון, הדיירות לא טורחות להכין את הדירה לראווה. כל אחד מהפוטנציאליים שמגיע, מקטר על איך שהיא נראית. הגודל, האור, הלכלוך, הניקיון ובכלל למה אין שם מעלית... כל אחד מהם גם מתייחס לשכנות המנחוסות ובאופן אישי לאחת מהדיירות ולפיכך נפסל. הפסילה כמובן נעשית למראית עין בלבד ע"י הפוטנציאלי ולמעשה לגראציות יש מילה נוקשה יותר בנושא. ראשונה באה נמלה. עומדת ומקטרת ולמעשה מסרבת לעבור בגלל המאמא עוף שעלולה גם להתהפך עליה בטעות. הנמלה עצמה היא עמלנית קטנה ומתרוצצת. יכולה להגיע ליותר מדי חורים לא רצויים ולנקות בכל מיני אשנבים שבהם אפשר להסתיר חלקי בשר וגוף. לאחר מכן, שפנה. הטענות שלה הן כנגד הקוקיה. אבל מי רוצה רעש של ילדים בשעות המנוחה? מי רוצה אמא שדוחפת אף לעניינים לא לה בניסיון לפתור סכסוכים? מי רוצה לשמוע אנחות וגניחות כל לילה ועוד שפן ועוד שפן ועוד? מי רוצה מניות באנרג'ייזר ולהמשיך עד כלות? החזיר. טוב, גם זה בשביל הפוליטיקלי קורקט ובשביל להנציח את הפער העדתי ולחלץ את השד. הנה, אנחנו האשכנזים, אנחנו נשמור עליכם כושים מסכנים. אנו זוכרים את שעשה לנו העמלק הארי הלבן ולפיכך נכניס לו באבי אביו ונעיף אותו מכל המדרגות לקיבינימט. גם לנו לא יאה ולא נאה. אין כאן כל עניין אחר או כל תחכום שהוא. הזמיר שמרחף לו מיד אחר כך, גם הוא נפסל. פוליטיקלי קורקט או לא, כאן זה לא המקום למתרוממים. אנחנו עושות את זה לבד ויותר טוב. עוד פייגלה שרוצה להיות כוסית. לבסוף, מגיעה היונה. ללא ספק היא הבחירה הנכונה שלהן והן הבחירה הנכונה שלה. כל הדירה נאכס בעיניה, אבל היא, מה אכפת לה? היא מגיעה עם הבאנג הפרטי שלה. השכנות טובות בעיניה, ודעתה המטושטשת לא שמה לב כלל וכלל לאן היא נכנסת ומה עלול לקרות לה בקרב הרוצחות צמאות הדם. ברגע שהיא מחליטה לשכור את הדירה, כתוב בפירוש "יום יום הומה היא בחדרה" - הן נועלות אותה שם וכנראה גם זורקות את המפתח. היא מצידה, בסאטלה תמידית, לא שמה לב אפילו. כל עוד אספקת המאנצ'יז הסדירה מגיעה מי היא ומה היא כי תלין? 1 וסליחה מראש אם פגעתי ברגשות הציבור. זה לא יקרה שוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה ממש מעניין אף פעם לא חשבתי על זה כך אבל ממש מעניין ליפני כמה שנים כל מי שיש לו מייל בערך קיבל פרודיה על זה איין לי את זה אבל אני בטוח שמומחי חיפושי הפרודיות ברשט ימצאו זאת ויקשרו מייד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 77413 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 77413 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חביב, אך לוקה בפרט אחד: לא כל אחד מהפוטנציאליים שמגיע, מקטר על איך שהיא נראית. להיפך, כל המועמדים הפוטנציאלים (שלא מימשו את הפוטנציאל) משבח את הדירה: (אני מצטט מהזכרון, אז יכול להיות שאני משבש את הסדר, אבל) הנאים החדרים בעיניך? נאים. הנאה המסדרון בעינך? נאה. אם כך, שב/י עימנו. הסתיגות (קלה) מוסיף רק החזיר: נאה המטבח, אך אינו מלוכלך. דווקא היונה, ששוכרת לבסוף את הדירה מזהה בה פגמים (אולי כך היא מצליחה להוריד את המחיר): החדרים צרים, המסדרון אפל - מרובה בו הצל. אבל בשורה התחתונה - משעשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממם. נדמה לי כי בניתוח שלך יש כמה בעיות. טקסטים פוליטים נוטים להיכתב _ככאלה_ על-ידי כותביהם. ולאה גולדברג - נו טוב, פמיניסטית לא הייתה: המהפכה הזאת חדרה ארצה כאשר היא עצמה [לאה גולדברג] כבר לא הייתה בחיים, ומבחינתה, כלסבית-בארון-שבתוך-ארון-שבתוך-ארון, ימי ההומו-לסביות איחרו לבוא הרבה יותר מדיי. (כן, אני יודעת, עמיה ליבליך טוענת שלאה גולדברג הייתה הטרוסקסואלית - אבל מה לעשות, לא.) בכל אופן, "דירה להשכיר" נכתב בשנות ה-50, אם אינני טועה, או בתחילת ה-60. הנה קישור לאתר ויקיפדיה בעברית - חסרים הרבה פרטים, אבל זה מה שמצאתי כרגע שבכל זאת מביא תאריכים וקווים כלליים: אגב: על נטייתה ללסביות (לאהבה הומוסקסואלית) קל מאוד לעמוד בשירהּ ששורתו הראשונה היא "באת אליי את עיניי לפקוח", למשל. יש לה טקסטים ליריים נוספים שבהם היא מסתירה ו/או מטשטשת הייטב את זהותה המינית מחשש למעמדה באקדמיה בכלל ובפרט. (התייחסות אל אובייקט גבר, זכר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מניין, אם יותר, הידיעה הכה נחרצת שלאה גולדברג היתה לסבית? האם לא ייתכן שלא מצאה בן זוג לא בגלל נטיות מיניות? ו"באת אליי את עיניי לפקוח" הוא טקסט חד מיני בעיני המסתכל. יש דרכים רבות נוספות לפיענוח הטקסט הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע האם לאה גולדברג היתה לסבית או לא (זה גם לא כל כך משנה), אבל ב"באת אלי את עיני לפקוח" (או סליחות כפי שהוא נקרא) אני (בעוונותי) לא מוצא רמזים כאלו. לו הייתי צריך למצוא רמזים כאלו, הייתי הולך לשיר המושמע ביותר בחתונות (הטרוסקסואליות) - הוא (בואי כלה) וממשיך ממנו צעד אחד - אל התשובה לשיר הזה- היא: "שלחת אלי את האוח להעיר עיני משינה. לימדת אותו לצווח מילות אהבה ותחינה אבל אני לא אבוא, לא אבוא, לא אבוא! שילחת בי את ריח האצות ואת הלבנה, ציוית על הים להאנח בקול אהבה ותחינה אבל אני לא אבוא, לא אבוא, לא אבוא!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-- באשר לטקסט "סליחות", קרא בבקשה את תגובתי לעיל, תגובה 187714. באשר לטקסט שהעלית: אם נכתב אחרי "סליחות", או אחרי שנתפרסם הביצוע של יהודית רביץ, הוא מושפע באופן גלוי וסלקטיווי מרוב האלמנטים שמופיעים אצל זה של לאה גולדברג; גם נשען עליהם. אם נכתב לפניו (או לפני שנתפרסם הביצוע של יהודית רביץ), הרי שמציאת שימוש דומה למילים מסוימות והיעזרות במילים קרובות אצל שני הטקסטים רק מחזקות את משמעותן המוכרת אצל אוכלוסיות רחבות למדיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה את אומרת. השיר "היא" שקטע ממנו הבאתי, נכתב ע"י לאה גולדברג, ובהכרח לפני שיהודית רביץ ביצעה את "סליחות". לגבי תגובה 187714, נראה לי שפיספסת את הפרודיה בניתוח שהציע איילת ל"דירה להשכיר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהאהא. לא הכרתי אותו, ועכשיו אני מבינה למה לא מצאתי את הטקסט ברשימת הטקסטים של לאה גולדברג: כי שמו "היא", ולא "בואי כלה", כפי שהבנתי (בבורותי) מתגובתך הקודמת: "לו הייתי צריך למצוא רמזים כאלו, הייתי הולך לשיר המושמע ביותר בחתונות (הטרוסקסואליות) - הוא _(בואי כלה)_ וממשיך ממנו צעד אחד - אל התשובה לשיר הזה- היא:(...)." (הדגשתי את "בואי כלה" לצורך הבלטת נפילתי המבישה.) אגב: לא ביררתי מה גורלו של "היא" באשר להופעתו ברשימה האמורה. אבל לא חשוב. מעניין איזה משני הטקסטים נכתב ראשון. לגבי הפרודיה בניתוח של איילת: נפילה מבישה נוספת שלי. לא נורא. :-) לומדים יום-יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-- לאה גולדברג - ו"סליחות". -- (חבל שביכרת להתייחס רק לחלק הפיקנטי-רכילותי בתגובה שלי.) אכן, עניין משני מיניותה של לאה גולדברג. הצבעתי עליה כי ניתן למוצאה בשיריה - ואו "ליפול בפח" שטמנה כדי למנוע רינונים, או להבין בלי "להלשין". מה שתמוה בעיניי - ולכן הגבתי - היה ועודנו הניתוח של ספר-הילדים שלה "דירה להשכיר" תוך כדי מציאת פמיניזם ויתר חומרים של כתיבה חתרנית (כפי שלא היו קיימים בתקופת חייה) בספר הנ"ל. שוב: יש לזכור כי טקסט פוליטי נכתב בתור טקסט פוליטי מלכתחילה. מאז ומעולם. (ע"ע "הקומדיה האלוהית", שם עוברים בסך פוליטיקאים אנשי שם של ימי דנטה במהלך הסיור שלו עם מורהו-מדריכו וירגיליוס. ) ובאשר לטקסט שלה, "סליחות", הנה תוצאה של קריאה פשוטה, עוקבת אחרי המשמעויות הנורמטיביות של מילות הדימויים בו: -- באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון וראי >> מה ומי משתקפים בראי, במבט ובחלון? (בעיקר: בראי.) באת כלילה הבא אל האוח >> הלילה [שבא אל-] חשוך. כן חלקי הגוף האינטימיים של _האישה_. להראות לו בחושך את כל הדברים. >> חושך מול חושך >> אישה מול אישה. ולמדתי שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף וריח ילדות ריח דבק ואורן הוא ניחוח לילו של הגוף. אם היו עינויים הם הפליגו אליך >> הפליגו - פעילות דו-משמעית. אבל: מפרשי הלבן אל האופל שלך >> _סמלי המין_ כתובים במהופך: המפרש הלבן _זכרי_; האופל _נקבי_. תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה. >> חוף - נשי. -- כיוון שבמקצועה הרבתה לעסוק בפרשנות טקסטים, לאה גולדברג ידע היטב שיש כמה וכמה אפשרויות [לפרשנות] גם לטקסטים שלה. -- אבל שוב, באמת, _זה_ עניין צדדי. העניין העיקרי בתגובתי הקודמת תגובה 187628 הוא בקביעת היות הטקסט "דירה להשכיר", של לאה גולדברג, _טקסט פוליטי_. -- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חוזר על השאלה, מלבד ניתוח ספקולטיבי של הטקסטים, האם יש עדות מוצקה להיותה לסבית, או שמדובר בפיקנטיות לשם פיקנטיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא שמעתי על עדויות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאה גולדברג לא הייתה לסבית. קראו כל עדות ביוגרפית או קטעי יומן שלה. הרכילות המסופרת עליה בהקשרים רומנטיים, מדברת תמיד אודות התאהבויות בגברים מבוגרים ממנה (מורה בביה''ס, משורר זקן, לעומתה, כיצחק בן אברהם). תולים זאת בחסרונו של אביה במהלך התבגרותה. האב, שהיה חולה במחלת נפש, בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה, לא התראה עם בתו לעיתים קרובות ולא היה גורם משמעותי בחיי לאה הצעירה. לעיתים מנסים לנתק פרשנות ספרותית מן הביוגרפיה של הכותב א, כאן הדברים אינם מוסתרים ונעלמים. הם נאמרים במפורש מפי הביוגרף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. בעקבות הניתוח שלך חזרתי לשיר המקורי של לאה גולדברג, שהוא ראשון מתוך ארבעה, ובחנתי את שאר החלקים כדי לראות אם הם תומכים בפרשנות שלך. והאמת - לא ממש. שלושה דברים ברורים לי: ראשית, השיר מתאר חוויה ארוטית גופנית מובהקת. שנית, השיר מתאר חוויה של גילוי. ושלישית, השיר מתאר את החוויה כמשהו שיש לבקש עליו סליחה, כמשהו המוביל לתחושת אשמה, כמשהו אסור. משני האלמנטים האלו אפשר להעלות על הדעת שהשיר מתאר חוויה לסבית - אבל לא חייבים. השיר פורסם ב- 1938, כשלאה גולדברג הייתה בת 27, ובתקופה עליה אנחנו מדברים אפשר בהחלט שגם לילה הטרוסקסואלי פרוע עשוי להיות סיבה לתחושות אשמה ולרצון בסליחה. השיר עשוי גם להיות שיר געגועים מטאפורי לאהוב שלא באמת החזיר אהבה, ובהקשר זה כשאי להזכיר שב- 1938 פגשה לאה גולדברג את המשורר אברהם בן-יצחק, שהיה מבוגר ממנה בהרבה, והתאהבה בו באופן נואש. מרמזי הפרשנות(המעטים יחסית) שמצאת בטקסט לכיוון הפרשנות הלסבית דווקא, אינני מתרשם כלל. המלים הקשורות לאופל ולחושך מתחברות יופי עם תחושת האשמה הכללית בשיר, גם מבלי לשייכן לאברי המין הנשיים. גם לא ברור לי מה גברי ב"מפרש" ולמה היפוך מעין זה בא להצביע על חוויה לסבית דווקא. וגם אם נקבל ש"חוף" הוא מושג נשי, הרי שקל לפרשו בתור המיקום הנפשי הפנימי של הדוברת בשיר ולא בהקשר של הנמענ/ת. הרמז היחיד שאיכשהו מעניין הוא ה"ראי", בשורה השניה. אבל דווקא הצמדתו למבט ולחלון מרחיקים את המשמעות שהיצגת, שכן בחלון רואים החוצה וכך גם במבט. לפיכך נראה סביר יותר לפרש את "מבט וחלון וראי" כדרכים שונות בהן נפקחות עיניה של הדוברת, והיא מכירה בדברים שלא ידעה עד כה, כולל דברים שלא ידעה על עצמה ועל גופה (ראי בית שני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח קצר משלי לבית ההוא: החויה המינית הארוכה והחדשה בשיר נדמת כהפלגה באניה ליבשות לא מוכרות. "אם היו עינויים הם הפליגו אליך"- אם היו לי תהיות בנוגע למין בדרך חדשה הם עברו ובדרך להתגלות במסעי אתך "מפרשי הלבן אל האופל שלך"- אני הולכת אתך בכל דרך שתוביל... "תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה"- תן לי להרגיש דברים טובים כאלה, מלוכלכים ומשוגעים, כמו שלא היו לי מעולם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את הניתוח (למרות הבוטות), אבל חייב לציין שקריאת החלקים האחרים של השיר מראה בהחלט שתחושות האשמה והתהיה בקשר לאותה דרך ואותה חוויה לא מתפוגגות לגמרי, אלא ממשיכות להתבטא גם תוך כדי ההיסחפות בתוך החווייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ. השורה האחרונה שלך מהווה דוגמה מצוינת לחופש פרשני אמיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהכרותי המצוצמצת עם בתולות בנות 19 יש להן המון כמיהה והמון רצון למין מספק אבל באותה מידה חששות ותהיות לא מובנות הביטוי "חוף הסליחה" בשיר נראה לי מתאים לאותה כמיהה מלווה חשש, כי חוף הוא מקלט מהים, והסליחה היא הרגשת הכפרה וסליחה על החושפנות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר נשמע יותר קרוב לרוח השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממם. הממם. שאלה קטנטנה: האם פירוש הדבר כי נשמעים כבר פעמי משיח? (כי אנו עדיין מחכים לו, כאן, בסיפור הזה, זאת אומרת.) (סתאאאם, שלא תיעלבי לי פתאום אם תחליטי במקרה ש"ברקת כן פה", טוב?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
??? (טוב, אני אבהיר - "ברקת לא פה", פירושו שבשעת כתיבת התגובה אני לא זמינה באייסיקיו לכל רבבות האיילים המצויים ברשימתי, כמהים לכל הופעה של הפרח הירוק שלי, למען לא יחששו כי עברו ל-invisible. ככה זה כשיש יותר מדי טקט, בסוף זה חוזר כמו בומרנג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי פים קראתי משהו על אהבה נכזבת שלה באיזה חוקר צרפתי(?) או משהו כזה, שלו גם נכתב השיר המפורסם "אהבתה של תרזה דימון". לא? (בטח אני עושה סלט גדול כאן, אבל זה תרגול טוב לקראת ארוחת הערב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט. החלף חוקר בסטודנט וצרפתי בשווייצרי, ותקבל את הגרסא המקובלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על תוספת קריאה ופרשנות. כיוון שכל טקסט ניתן לאין-ספור קריאות ופרשנויות, עוד ימצא כל אחד מאיתנו (וכל אחד בכלל) קריאות חדשות, שונות תמיד בהיבט מסוים. מה שקורה עם טקסטים עשירים וטובים. מלבד זאת, ראה בבקשה תגובה 187638 וכן תגובה 187833. גם תגובה 187864 (שלי). באשר לעולמות הסמלים (ולאה גולדברג הייתה עשירה מאוד בהם): החלק השייך לתרבות העברית ניתן למצוא אותו באקדמיה ללשון העברית, במחלקות העוסקות בתקופות השונות של הכתיבה. עדיין עוסקים בהעברת החומר למחשב, אבל קיים כבר חלק ממחושב, אם אינני טועה; החלקים השייכים לתרבויות האירופאיות: קשה יותר להתמקד ולהצביע על מקורות אחדים. "סירה", "מפרש", "הפלגה" והרבה מילים תמימות, יש להן היסטוריה קונוטטיבית ארוכה ועשירה גם בגלגוליה. מכל מקום: אצל פטררקה יש כמה סונטות המעלות שימושים למילים שרשמתי לעיל - ולא מצאתי קישור להביא לכאן. עמך הסליחה. כדי לא לשעמם מדיי, אצטמצם לבית הראשון, שורה שנייה, של "סליחות": -- "וגופך לי מבט וחלון וראי" -- אתחיל עם "חלון": הפעם הראשונה שהבנתי מה אני רואה מהדימויים באה כאשר ראיתי ש- - ש_תמיד_ רואים _אישה_, ולא חשוב מי הרואה אותה: אם דויד את בת שבע, אם רומיאו את ג'וליה. ויש עוד, כמובן. אמשיך עם "גופך", ואדגיש כי זאת המילה הראשונה בשורה: הגוף אטום, אין לראות דרכו - אלא אם מתעלמים ממנו. והוא משמש את הדוברת הלירית בתור מבט, חלון, ראי, דווקא בשל היותו אטום. "מבט": לכאורה, חסר-חד-משמעיות. לאמיתו, העיניים הן אלה המעניקות אותו. כך שמאחורי "מבט" יש "עין", או "עיניים", המחזירות תמיד את דמות המביט בהן. "ראי": אין צריך להוסיף עוד, כך שאזכיר בלבד כי מן הראי ניבט אך ורק המביט בו. עד כאן - כי כך או אחרת, תמיד יהיה "עוד". --- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתם חושבים באופן מכליל מדיי על שלושת הפעלים שלכל אחד מהם יש משמעות מובהקת משל עצמו. מבט, חלון וראי כולם אכן קשורים להתבוננות, אבל קיים שוני שלדעתי יש לשים אליו דעת בעת ניתוח השיר הזה. קודם כל, שימו לב לבניית החוצצים. במבט אין חציצה כלל, בחלון יש חציצה ברורה בין הצד המתבונן לבין הצד שמנגד לחלון, והראי הוא חציצה מלאה של ההתבוננות והכוונתה אחורה כלפי המתבונן. המילים אינן שם למען המשקל הלירי שלהן בלבד, יש להן משמעות. חוץ מזה, יש הבדלי פעולות- מבט הוא אקט של הסתכלות על, צפיה מחלון היא אקט של התבוננות מבעד והתבוננות ממראה היא בחינת השתקפות. ז''א, מה שלדעתי נתכוון בכתוב הוא ''לימדת אותי להביט דרך עצמי, מבעד לעצמי ועל עצמי''. ברור שהגוף לא עומד כגוף. הגיוני שהכוונה היא לידע בשרים כמו שציינתם, אבל זה לא הכרחי. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להגיד בלי ספקולציות הוא שהיא משתמשת במושא המתואר ככלי לחקר עצמה. משמעות החרטה בשיר היא שאולי היא לא אוהבת את מה שהיא רואה. אגב- שימו לב שלדוברת אין בחירה בשיר. היא צריכה שישחררו אותה. שימו לב גם לבית השני, הקישור שנעשה בין ריחות הילדות לריחות המיטה כפי שניתן לפרש את האמור. זה זורק אותי למקום של מערכת יחסים פדופילית. אני מקווה שזה לא נשמע מתוח מדיי מהמציאות, אבל תחשבו על זה- זה פירוש שמחזיק מים. נסו לנתח את השיר דרכו, נסו לחשוב על הדיכוטומיה בין היום והלילה שמבוגרים לא נוהגים לעשות אותה והיא נחלתם של המתבגרים שנכנסים לנחלה הלא מוכרת מנקודת המבט של ילדים, ובמיוחד בנסיבות החברתיות שגולדברג גדלה בהן... (אגב, הדיכוטומיה הזאת היא גם מה שמובילה לפירוש הלסבי לשיר, למרות שבאותה מידה אפשר היה לשייך אותו לסאדו מאזו או שימוש בסמים, אף על פי שניתוחים כאלו פחות הגיוניים בהקשר הדוברת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו חמש (5) שנים, ארבעה (4) חודשים ואחד-עשר (11) ימים אחרי הדיון. תודה על התגובה. סליחה על אי-מתן תגובה מצדי: היום יכול להיות מתיש :-). אולי מישהו אחר יגיב לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי רעיון לדרך אחרת להסתכל עליו. האהוב שלה מת, וחוזר - מעין צד שני של "המת החי" של אלתרמן. מה אתם חושבים? (לא שמישהו יראה את זה כאן מתישהו, ובכל זאת. אולי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהא, אז איך זה ש"אם יהיה זה שנית בל יהיה זה אחרת"? "רק אותו הדבר עוד ועוד"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה של אלכסנדר פן, לא של לאה גולדברג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייסברג, גולדברג, כולם אותו הדבר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אוך, אוי, שיט, עוד פעם, קיבינימט, יוט פוידוש, פאזבנג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי במקרה יוצא לי עכשיו לקרוא את היומנים של לאה גולדברג, ומשם עולה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלאה גולדברג הייתה הטרוסקסואלית למהדרין. העובדה שלא מצאה בן זוג היא תוצאה של העובדה שתמיד היא מצאה לעצמה אהבות בלתי אפשריות (שמושאן תמיד היה גבר). מהתיאורים של התחושות שלה, האהבות האלה היו תמיד תמיד מאוד אמיתיות ומאוד ייסרו אותה. סתם, שתדעו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקשיבו לשיר הניפלא מדובר באהבה של גבר ואישה . לאה גולדברג מודה לגבר שלמד אותה את רזי האהבה כל נים כל ריס כל ציפורן . באת אלי את עיני לפקוח. וגופך לי מבט וחלון וראי, דרכך למדתי על עצמי יום אחד האהבה פרחה היו עינויים ואני עדיין מודה על מה שהיה . והולכת אל חוף הסליחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותו אופן אפשר לנתח את ''דו הוא דב לבן צפוני'' כטקסט מזעזע על צייד שנהרג, וחברו שהולך להטריד מינית את האשה שנשארה מאחור. לאחר שמוגשת נגדו תביעה משפטית, הוא מפעיל את קסמיו, מתנצל ומצליח להתפייס. (או שלא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי! נורא נהניתי לקרוא... יש לך משהו על "מעשה בחמישה בלונים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא :) יש לך את הסיבה לפיג'מה של הזברה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הפסים של הזברה עוזרים לגלות את איכותו של הפרט. הפסים מאפשרים לראות גם מרחוק את כל קימורי גופה של הזברה ובזכותם הטורף יכול לבחון מרחוק את מידת האתלטיות של הזברה ו''להחליט'' אם המרדף אחריה כדאי. לפרט זברה איכותי יש ''אינטרס'' שהטורף יראה כמה הוא אתלטי כדי שהטורף ירדוף אחרי פרטים אחרים. וחוץ מזה, היא ניסתה כבר ללבוש סרבל, בגד-ים ואפילו שמלת מלמלללה וזה לא הלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קימורי גופה של הזברה נראים היטב, דוגמא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי מוסתרת בשיר מחאה פמיניסטית חריפה נגד החברה הכופה על האשה (שהרי ברור שהזברה היא נקבה) להתאים את עצמה לאופנות המתחלפות מדי יום ביומו. ("בבוקר יום א'... בוקר יום ב'... "). על הזברה להרעיב את עצמה עד כדי אנורקסיה בהתאם לצו האופנתי התורני ללבוש בגד ים, להשמין את עצמה כדי ללבוש סרבל עפ"י מיטב אופנת הנשים לגברים שמעדיפים ש"יהיה מה לתפוס" (יש גם זמנים עם אופנות כאלה...), או לעדן את עצמה עפ"י אופנת הנשים העדינות הלובשות שמלת מלמללה. וכמובן, אופנת "המראה הספורטיבי" הנרמזת מ"בגדי ההתעמלות", אך מה אם זברתנו החביבה, ש"דבקה בה מחלת העצלות" (כיצד השתרבבה נימה נבואית לשיר זה, בימים ששר האוצר עוד היה תלמיד בבית ספר "דרום", על כך מן הראוי לתת את הדעת בפעם אחרת, בינתיים אל דאגה, ניכר שזברתינו היא מן המעמד הנכון, דבר הניכר מכח הקנייה הרצחני שלה המאפשר לה להתאים בגד לכל אופנה) מעדיפה דווקא לרבוץ מול ערוץ "החיים הטובים" ולזלול עוגות גבינה? ורמזנו כבר על ים הכספים שגב' ז.ב. רה שופכת בשביל לקנות את כל המותגים הנ"ל, דבר שאולי הוא המסביר מדוע אין מעורב אדון זברה בכל מהלך השיר (אלא שאמרנו כבר שגברת זברה פמיניסטית, ומצבה הסוציואקונומי מאפשר לה לוותר על בעל חמור). ולסיכום, די מהר נוכחת הזברה שכל האופנות האלה רק חונקות את האשה האותנטית שבה, והמחאה המתפתחת אצלה כבר מן היום הראשון שלה כבחורה, תלך ותתגבר ותתעצם עד לשיא הדרמטי שיסביר את מצב הזברה כיום. ואם זה לא מספיק, בא סוף השבוע ובו נכפה עליה לקיים אורח חיים דתי ו"ללבוש את שמלת השבת". אבל בשלב זה הזברה כבר מנוסה ויודעת שגם האופנה הזו תתחלף עם הקואליציה הבאה, ולכן היא חושבת היטב "אם כדאי לטרוח בשביל יום אחד בלבד", שהרי "לכל שבת יש מוצאי שבת". וראוי לציין פה לשם השוואה את מאמר המשורר ש. אבן צור "חבל שאי אפשר ללכת עירומים", הרומז גם על פתרונה הסופי של הזברה. הזברה, בסוף ה"שבוע" כבר תשושה, מנוסה ובמידה מסויימת גם אופטימית, שפר עליה מזלה ויש לה לבוש טבעי ממנו אין נהנה כנראה החבר אבן צור, המאפשר לה "ללכת בלי ולהיראות עם", דבר העשוי למצב אותה בהמשך כמעצבת אופנה מובילה וגם מקורית. יש לנו כאן גם שירה פמיניסטית במיטבה, וגם פתרון יצירתי וכלכלי מועיל לכל אחיותינו. (גם אחינו, בתנאי שיש להם את התנאים של הזברה) פתרון אשר מיותר לציין את תרומתו למאבק בגלובליזציה ושעבוד ילדים בעולם השלישי, ומן הסתם יימצא שהוא גם תורם לאיכות הסביבה (פחות מפעלי טקסטיל מזהמים, זה בטוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ששששש.... למעשה, מר עכבר הוברח לבניין אחר תחת זהות חדשה, על ידי התכנית להברחת עדים, לאחר שמסר מידע מפליל אודות תכולת אגוזיה של הסנאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חייבת, ממש חייבת לומר (ולכתוב): אחרי שהעירו לי שזאת פרודיה, שבתי לקרוא - והתגלגלתי מצחוק. בין היתר, כי נזכרתי במרצה מסוים שנהג להודיע: "נתייחס בהמשך, רק עוד משהו", שכמובן גרר אחריו: "נתייחס בהמשך, רק עוד משהו", שגרר אחריו: "(...)" - לא כל כך זוכרת שהבהיר אי-פעם את מה שקדם לכל ה"משהו-ים" שהוסיף. כן, היה גם תוקפן, נחרץ בדעותיו, כל הטוטי-פרוטי של כל-טוב-הארץ. אז תודה לך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |