בתשובה לטלי וישנה, 30/12/03 22:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם יש מישהו שיכול להסביר לי, ללא התנשאות ומשוא פנים, מדוע אנשים מעשנים? מכל התגובות הרבות שזכיתי לקבל מצורכי ניקוטין, אף אחד מהם לא הצליחה להתגבר על האי רציונליות החריפה העומדת מאחורי העישון. הרי לכל ברורות ומובנות הסכונות הטמונות בעישון. רובם סולדים מריחות הלוואי הנדפים, מהרגשת הגועל הכללית, מההתמכרות, מאורח החיים המשועבד לסיגריות, שלא לדבר על הנטל הכלכלי הנלווה. מדוע, אם כך, בוחר בר-דעת להתחיל לעשן? מהי הכדאיות כאן? "זה פשוט כיף, וזהו" היא התשובה הנפוצה ביותר לרב. מקרב אנשים צעירים, שזה עתה התחילו לעשן, התשובה נחרצת ובטוחה, אולם אני מניח שבחשיבה כנה, שבדיעבד, רוב מוחלט של המעשנים מתחרט על העישון, והיה מעדיף חיים נקיים. מדוע אפוא בוחר אדם להתחיל לעשן? בהיעדר תשובה רציונלית, אני סבור שהסבר היחידי היא הדימוי שקיבלה הסיגריה בשנות ארוכות של מסרים חברתיים שהעישון היא נחלת המצליחים והיפים. למרות שרובם לא יודו בזה, רוב המעשנים נפלו קורבן לתעשייה צינית שמחדירה את המסרים שלה באמצעות סוכני תרבות. הסיבה היחידה שהם בוחרים לעשן היא הביטחון העצמי שמעניקה הסיגריה, כמו תחושת הזהות העצמית היחודית והזוהרת. אני מתנצל אם משאלה זאת, האווילית במקצת, נדף ריח התנשאות קל, אך מיליוני קורבנות שגבתה תעשיית הסיגריות הם נתון משמעותי ומאוד חשוב לי להבין על שם מה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מתחילים לעשן כי "כולם". זה נכון לגמרי בקבוצות מסוימות של בני נוער, שבהן עישון נתפס כ"cool" או כדרך למרוד בדור המבוגרים וכדומה. קראתי פעם מחקר (לצערי לא מצאתי אותו כעת) שמספר על שיעורי עישון גבוהים בקרב אחיות בבית חולים. המחבר הסביר את התופעה בכך שעישון נותן לגיטימציה לקחת "הפסקת עישון" שהיא דבר שדרוש לא פעם לעובד במקום עבודה מלחיץ. אין היום לגיטימציה ל"אני יוצא לחמש דקות כדי לשבת בשקט ולבהות סביב", אבל כן ל"אני יוצא לעשן סיגריה". ייתכן שהיתרון שמאפשר העישון - לקחת פסק זמן מפעילות באופן שיש לו לגיטימיות חברתית - הוא גורם ממריץ להתחלת עישון. כמובן, אחרי שמתחילים, ההפסקה כבר קשה מאוד בגלל התמכרות פסיכולוגית ופיזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה ברוב מקומות העבודה שעבדתי בהם התעקשתי גם-כן לקבל הפסקת אין-סיגריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא נתתי לאנשים לצאת להפסקת אין סיגריה, כאשר אני מציין זאת למען יראו ויראו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור לא-מעשנת-באופן-חד-משמעי, דווקא אין לי שום בעיה להצהיר על הפסקת שירותים, או הפסקת תנו-לי-לנקות-את-הראש-או-שאני-אמות. בשנת שירות ניסיתי להכניס "זמן תפוח", אבל זה לא ממש תפס.1 1מה שהיה גורם דוחף נוסף לחידוש הרומן שלי עם הצמר והמסגרות. ז'תומרת, זה יפה מאד שהם צריכים הפסקת ניקוטין, אבל אני חייבת למצוא את כדור הצמר החדש, או להתרכז בעיניים שנפלו לי וכאלה.2 2 או שפשוט הייתי קמה בפתאומיות ומכריזה שאני הולכת לישון ודי. ________ העלמה עפרונית,ופרץ נוסטלגיה לא מוסבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, כך התחלתי לשתות קפה. הרגשתי שאני צריך לקום ולהסתובב קצת, ותהליך הכנת הקפה נתן לי תירוץ לגיטימי. זה התחיל מ ''אני צריך קצת להסתובב, אקום ואכין קפה'' והדרדר ל '' אני צריך קפה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו תשליכי את מסקנות המחקר הזה על צה''ל. מעניין מה היה מעלה מחקר כזה על חיילים בקרבי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התחלתי מאוחר יחסית, בגיל 25. זו היתה תקופה של בילויים ומועדונים, וכולם גלגלו טבק בתפזורת, והתחלתי גם כן (למרות שבמעומעם זכור לי שבנעוריי הייתי מתלוננת על ריח העשן של אנשים אחרים). אכן, זה היה בטיפשות ובלי מחשבה על הנזק. אחרי כמה חודשים כבר עישנתי 15 סיגריות ביום, בלי פילטר (למען הדיוק, פילטר מנייר מגולגל, שלא מסנן כלום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה שום דבר רציונלי בהתחלה שלי. אבל ההמשך הוא עניין פרקטי, וההתדרדרות קלה ומהירה. אני חושד שחלק מכל העניין קשור גם בעישון פאסיבי, אבל אני לא יודע בודאות. לפני הצבא שנאתי עישון ושנאתי שמעשנים לידי. סמוך לנקודה שבה התחלתי לעשן כבר קינן בי רצון לנסות את זה. בכל מקרה זה היה קו ראשון בצבא. שמונה שמונה. זו הייתה תקופה שבה מרבית הפלוגה כבר הייתה מרותקת, ואלו שלא עדיין לא יצאו כ"כ טוב הבייתה. עד כדי כך גרוע היה הסד"ק. אני הייתי מבין אותם יחידי סגולה שעדיין לא זכו להתפס ישנים בשמירה. חלק מהצלחה זו קשור לקנקן צבאי שלם של קפה שחור חזק1. עד היום אני מסוקרן לדעת כמה נזק גורמת שתיית קנקן כזה לעומת סיגרייה. בכל מקרה התחלתי לגלות משמירה לשמירה שהגוף יכול להתרגל לכמות כזו של קפה שחור, או שלחליפין מספיק עייפות יכולה לעשות את העבודה (עוד תהייה חסרת תשובה). באותו יום גורלי, כשעליתי לעמדה, גיליתי שאני מחליף את אחד מהמעשנים הכבדים בפלוגה. ביקשתי ממנו סיגרייה ואז חזרתי בי. הוא חייך והשאיר לי סיגרייה אחת, למקרה ש... משם ההתדרדרות קצרה וקלה. אולי יעזור לך להבין מה זה סיגריה לחייל בעמדה אם תדע שבאותה תקופה אף אחד ממי שעלו למשפט על שבירת שמירה לא יצאו זכאים, בייחוד אלו שהועלו למשפט נגד המג"ד, שהיה לו מנהג מגונה להכניס אותם למעצר במקום לריתוק2. היחיד בכל אותה תקופה, מתוך מספר דו-ספרתי לא מבוטל של משפטים, שיצא זכאי היה חייל שעלה למשפט מול המג"ד, ואמר לו בצורה פשוטה: "תראה, פשוט נרדמתי בעמידה. החור הזה במכנסיים שלי זה מהסיגרייה שהחזקתי ביד". כלומר אפילו המג"ד שלא ריחם על איש, הבין שחייל שנרדם עם סיגרייה ביד, כנראה הגיע לקצה גבול היכולת שלו. לחידוד ההשוואה חייל אחר בפלוגה נפל מהעמדה שבה הוא שמר, נפילה של שניים וחצי מטרים, מתוך עייפות, ונענש על כך בריתוק גם כן (אם כי קצר יותר...). פרט אחד קטן אחרון ששמתי לב אליו בתקופה ההיא, שיש קשר מסויים בין קצב הנשימה וחוסר עיסוק לבין הירדמות. הסיגרייה עוזרת מאוד בעניין הזה כיון שהיא מחייבת נשימות עמוקות והיא משמשת כעיסוק מסויים. 1 לא בדיוק קנקן שלם. בפועל הייתי שותה רק חצי או שני שליש. 2 מה שהיה מגדיל את הנטל על שאר הפלוגה במקום להפחית אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר שמונה שעות רצופות של שמירה??? והאם אני יכול להסיק מהתיאור שלך שהיה איסור ישיבה בשמירה???? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן שמונה שעות שמירה (משמרת הלילה הייתה עשר עד שש). היה מותר לשבת בכל עשר דקות אחרונות של שעה. זה גם היה הזמן שבו מותר לעשן. כלומר אסור היה לעשן ברוב זמן השמירה, וגם מי שהיה נתפס מעשן לא בזמן המוקצב, היה מוענש. בשלב יותר מאוחר בקו זנחו המפקדים איסור זה ואפשרו לנו לעשן לאורך כל השמירה. הם כנראה הבינו שעישון לאורך כל השמירה => פחות חיילים ישנים בעמדות. האם אני יכול להסיק מתמיהתך שהשמונה/שמונה יצא מהתו"ל ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אולי תוכל להאשים את הצבא שהוא גרם לך לעשן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אי פעם תביעה אחת כזו תצליח, מדינת ישראל תתמוטט כלכלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סביר, אני (ועוד רבים אחרים) הצלחתי להעביר את השרות הצבאי בלי אף סיגריה, וזה כלל שמירות של 8 ואפילו 12 שעות רצופות. דרך אגב, השמירות האיומות האלו היו אחת הסיבות המרכזיות לכך שיצאתי לקורס קצינים. מצד שני, איך שהשתחררתי הלכתי לעבוד באבטחה. לך תבין... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמירות שברו אותך עד כדי שיצאת לקורס קצינים !?!?!? אוי לזוועה !!! תנחומי, ידידי, תנחומי... אתם רואים עכשיו למה חשוב לעשן בצבא...? זה שומר אותך שפוי ! תתעלמו ממני בבקשה. סתם פצע ישן1 משירותי הקרבי שעדיין לא הגליד. 1 קצינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק השמירות עצמן - גם הידיעה שככה זה יהיה פעם בשנה, חודש שלם, עד גיל 45. יש לי החודש מילואים, שוב בכלא מגידו, כנראה 14 יום. בניגוד לחיילים שיעשו 4 שעות ביום ו4 שעות בלילה על מגדלי השמירה, אני אגרד את ביציי ואנסה לנצל את החופש מהעבודה כדי להתחיל לכתוב את התזה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מוסד הקצונה במלוא הדרו... ושוב אני נאלץ לבקש התעלמות. העניין כאן הוא כמעט בגדר תסמונת פוסט-טראומטית עבורי. פשוט אינני מסוגל לשתוק בכל מה שקשור לקצינים. בייחוד עכשיו כשאתה אינך יכול לעשות לי דבר (למרות שזה לא תמיד עצר אותי גם כשיכולתם). ולמען לא יטעו ילדי ישראל היושבים בבית וצופים בנו וילכו שולל, אני מחוייב לציין למען הפרוטוקול שאין בהכרח קשר בין תפקידו הרשמי של מילואימניק במילואים לבין מידת הזמן הפנוי שהוא ימצא לעצמו. מידת הזמן הפנוי תלויה מעל הכל ובאופן כמעט מוחלט במידת נכונותו של ה*מילואימניק* לא לעשות דבר בזמן שכולם סביבו עושים. ולראייה - בסוף המילואים הקודמים נהגתי אני ברכבו של המ"פ שלי חזרה מהמילואים, כשהוא ישן לצידי. והוא לא היה עייף בגלל שהוא בילה את לילותיו בכתיבת תזה. אני הייתי מתפלא אם הוא היה מספיק לכתוב עמוד אחד ממה שכתבתי אני במהלך אותו חודש. לי לעומת זאת היה הספק של כמעט חודש מלא של עבודה על הלאפטופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר לתבוע את הצבא על המחלות בהם לקו הצוללים בקישון? לא סביר, ח.(1) (ועוד רבים אחרים) הצליחו להעביר את השרות בשייטת, כולל צלילות בקישון, בלי אף מחלה. ___ (1) מסיבות בטחון שדה וצנעת הפרט, נסתפק באות הראשונה של שמו, אבל יש אדם כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה יפה. אם כבר נכנסנו לזה, את קבוצת הצוללים בקישון ניתן היה להשוות לקבוצה דומה מבחינה סטטיסטית (למשל, יוצאי סיירת מטכ''ל) ורלאות אם יש להם נטייה לקבל סרטן באופן מובהק. את קבוצת יוצאי צה''ל תהיה לך בעיה להשוות. אין לך קבוצת ביקורת עם אותם מאפיינים. בכל מקרה, ועדת החקירה הרי קבעה שלעזאזל הסטטיסטיקה, נפצה אותם, זה הרי לא יוצא לחברי הוועדה מהכיס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך: אי אפשר לתבוע את הצבא, אבל לא בגלל העדר קשר סיבתי. חוק הנכים (תגמולים ושיקום) קובע מנגנון חלופי ל*כל* נכי צה"ל, ולפיכך תביעות רגילות בנזיקין אינן אפשריות. ומכל מקום, העובדה ש - x אנשים חלו או לא חלו בעקבות אירוע מסויים אינה מעלה או מורידה לגבי שאלות כאלה. כדי לקבוע קשרים כאלה, אפידמיולוגים משתמשים בנוסחאות סטטיסטיות ובטכניקות נוספות כדי לקבוע קיום או העדר של קשרים כאלה, ואפילו סיבתיות אפידמיולוגית אינה זהה לסיבתיות משפטית. אשר לקישון, ספיציפית, בדיוק מהסיבה הזו ישבה ועדת חקירה ממלכתית ודנה בנושא. בעוד שהמסקנות היו שאין קשר סיבתי הכרחי בין רשלנותו של הצבא למחלות בהן לקו הצוללים, החליט הצבא, לפנים משורת הדין (לשיטתו) להכיר בהם כנכי צה"ל. דו"ח הוועדה די מעניין, לדעתי (אפילו קונטרוברסלי) ודי מומלץ לקרוא אותו, אם מישהו מתעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק הפוטר את המדינה באחריות מנזיקין לגבי אירועים שקרו בצבא הוא חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב - 1952,12. חוק הנכים (תגמולים ושיקום) אכן קובע מנגון חלופי לכלל נכי צה"ל אך הוא איננו מקור הפטור. 2 סעיפים 6 - 7ב' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי משים, אולי עלית על חלק מהתשובה. אם יש משהו שיותר מפחיד או מקומם אותי מבפנים "מריחות הלוואי הנידפים, מהרגשת הגועל הכללית, מההתמכרות, מאורח החיים המשועבד לסיגריות" הרי זה מה שקראת "חיים נקיים". מין טוהר שנוצר מהתאמה של האני שלי לסביבה. נדמה לי שזה חלק שמאפיין הרבה מעשנים: הסירוב הפנימי להתאים עד הסוף את עצמנו לפונקציונליות ולתכליות "רצויות". אני לא מתכוון להרגשה או החלטה מודעת, אלא להתנהגות שבאה מאותו מקום שבאות אהבות נכזבות או התנהגות דחיינית. אני לא בטוח שמי ששואל "מה הכדאיות כאן" יכול להבין את ההרגשה. גם את היתרונות (המאוד נכונים) שטלי הציגה אפשר לראות בשינוי דגשים: העישון מאפשר לקחת פסק-זמן מפעילות באופן לגיטימי חברתית. ברמה אחרת, פסק-הזמן הוא סוג של הצהרה ש"אני לא בתוך העניין עד הסוף. אני שומר חלק מהעצמי בחוץ". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לאמר לך שבתור מעשן קל (0-2 סיגריות ליום, בעיקר חברתי) לי נראה שהעישון שלי הוא מאוד רציונלי: אני נהנה מזה, אני לא מרגיש אף אחת מהתופעות שתוארו כאן (קשיי נשימה, ליחה וכו'), כנראה בגלל שאני מעשן מעט. גם כשאני רץ אני לא מרגיש שום בעיה מיוחדת, ומבחינתי לרוץ 5 ק"מ, לאכול ארוחה טובה, ואז לעשן סיגריה זה כיף שממש חבל לוותר עליו. היו תקופות שעישנתי יותר (טיולים, מילואים) שאחריהן הרגשתי קצת את התופעות האלה, ואז עשיתי הפסקה של שבועיים עד חודש, "להתנקות". לגבי הנזקים ארוכי הטווח - אני מאמין שבאיזשהו שלב אני אפסיק או יצמצם מאוד את העישון (מסיגריה ביום לסיגריה בשבוע או פחות), ונראה לי שאם אני באמת יעשה את זה, וייצא שעישנתי קל כ15 שנה מחיי, אז הסיכונים הם לא פנטסטיים. זה נכון שיותר בריא לא לעשן בכלל, אבל אנחנו שומרים על הבריאות בשביל לחיות - לא חיים בשביל להיות בריאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מה כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לאכול ולשתות (כי מחר נמות), אלא מה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |