בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 03/01/04 10:22
שלא תאמר שאני מתחמק מלהגיב- 188476
אני אגיב.

ריקנות - לפי תורת החיים האקזיסטנציאליסטית הצורך במשמעות, החיפוש אחר משמעות, הוא צורך בסיסי של כל אדם ואדם. רבים מאיתנו אכן מוצאים איזשהי משמעות לחיינו: תרומה לזולת, רכישת ידע, עיסוק במקצוע, אדם אהוב, להציל את העולם מעששת. טוב ויפה, מבחינה זו אני חושב שהאדם מוכיח את עצמו כפרט (ואני מדגיש: כפרט), כמי שיכול לנתב את עצמו גם בתנאי חברתיים לא מוצלחים במיוחד. ומה הם אלו?
מדברים הרבה על פוסט-מודרניזם, על היעדר אמיתות-חיים בסיסיות בטוחות לגמרי, על ספק ואכן, האדם ניצב בפני בעיה מסויימת מאז שאלוהים מת, עתה אנחנו מפוצלים בחיפושנו אחר אלוהים אחרים (וכאן אתה מתבקש להרחיב את מושג האלוהים ולקבל אותו לא במובן הדתי המונותיאסטי אלא גם בתור משמעות לחיים אפילו כזאת אתאיסטית לחלוטין).
עמוק בתוך גישת העולם הליברלית, הקפיטליסטית, נעוצה החשיבה שרואה בפרט בכבודו בעצמו את האלוהים החדש. הפרט ושאיפתו שאין לעמוד בפניה להצליח בחייו מה שאומר במילה אחת: כסף.
למה היום אנחנו יותר חומרניים מפעם? אולי הנסיון הרע עם מותו של אלוהים שלימד אותנו שקשה להסתמך על דברים ערטליאיים, אולי אנחנו מסונוורים מהכסף כי אנחנו רואים בו מדד לכוח רצונו או לכשרונו של אדם, אולי זאת שטיפת המוח הפרסומאית שצובאת על דלתותינו, אולי כל אלו גם יחדיו, בסופו של דבר התוצאה היא זהה, והתוצאה היא תסכול ותחושה קשה של חוסר סיפוק מהחיים. כי בסופו של דבר כמעט כולנו ניצבים בפני סתירה בסיסית בצורת החיים הזאת, כי הרי לא כולם יכולים להצליח. לא ולא, הרי כל השיטה בנויה על כך שהטוב ביותר מנצח (מתוך אמונה שלא ברור אם היא אווילית, מיתממת או מרושעת שקיימת איזשהי הרמוניה טבעית שתשמור על כך שאם כל אחד ידאג רק לעכוזו הפרטי בהיבט הכללי יהיה לכולנו טוב), ויום יום, גם אם אנחנו בוחרים שלא לראות זאת, מסתבר לרובינו, מי יותר מי פחות, שאנחנו רחוקים מלהיות הטובים ביותר.
ושוב ניצב הסדר החברתי בפני בעיה קשה: איך מונעים מאנשים להשתגע?
והתשובה שנמצאה היא ככל הנראה: מוכרים להם חלומות. מוכרים להם כרטיסי לוטו, מוכרים להם מבצעים, שעשועונים והגרלות של חופשה ביוון, משדרים לנו כל הזמן שאולי יש סיכוי שעוד רגע משהו יתהפך או שאם נעבוד באמת קשה נצליח להגשים את מבוקשנו.
מיותר לציין שעבור רובנו הגדול זה לעולם לא קורה, שהרי השיטה עובדת על כך שרק הטובים ביותר מצליחים. יתירה מזאת, רבים מאיתנו נכלאים בסחרור שקשה לצאתיו של עבודה בפרך במטרה להמשיך לרדוף אחר אותם חלומות פורחים שמוכרים לנו במחיר מופקע, ולצחוקו המתגלגל של אלוהי האירוניה יוצא שדווקא כל אותה עבודה מפרכת מביאה אותנו לידי כך שאנחנו אומללים מאוד, והגרוע מכל: אנחנו אפילו לא יודעים בשביל מה.
אלטרנטיבות - האלטרנטיבה היא לא בהתנזרות מוחלטת מכל טובות ההנאה שבחיים, האלטרנטיבה היא קודם כל להבין את המצב שאליו נקלענו כדי להעמיד את הדברים במקומם. למעשה, במקרה הזה ההבנה פותרת לנו את רוב הבעיות. היא שולחת אותנו לחפש אחר משמעויות אחרות, היא מאפשרת לנו לרכוש ולהנות ממוצרים, אבל לא במידה כזאת שבה אנחנו תולים את תקוותינו בהם. השינוי החיצוני יכול להיות קטן, העיקר הוא בשינוי מבפנים. זאת בדיוק הסיבה שדיברתי על הפלאפון בתור סימפטום, ועל ההימנעות ממנו בתור מעשה סמלי, כי אני לא רואה שום חשיבות של ממש בדברים לכשעצמם, אלא רק בתזכורת שהם משמשים לנו. (עם זאת, חשוב לי להדגיש שבד בבד עם השינוי הפנימי הזה, אני מאמין שלא כמו אחת, הריסון, שגם מוטלת עלינו אחריות לפעול לשנות את הסדר החברתי הלא-שפוי הזה).

זאת תמונת העולם שלי שביקשת שאני אציג פחות או יותר, על רגל אחת. היא מבוססת בחציה על ספוקלציות, ניחושים, אינטרוספקטיבה וניסויי מחשבה ולא על מחקר וקריאה מקיפים בצורה מספקת, לכן אני גם צפוי לטעות טעויות קריטיות, עם זאת, אני מאמין שבקווים גסים לפחות יש בכך הרבה מן האמת ושלא צפויה לי תזוזה רבה מאוד מדעתי (למרות שאני מאוד מנסה להיות פתוח גם לאפשרויות אחרות). כדי להשלים את החסר אני יוצא כרגע לקרוא איזה ספר או שניים, כרגע על הכוונת: 'כה אמר זרותסטרא' ו'המרד השפוף'. לכן גם, לצערי, אני לא מתכוון להמשיך בדיון הזה כי אני לא מרגיש שאני יכול להיות מספיק מחוייב לדעותי.

רק דבר אחד: בכל האמור על עניין הסבל, ההקרבה והשגת המטרות. אני נוסג במידה רבה ממה שאמרתי, עכשיו נראה לי שכנראה בכל זאת מדובר רק במקרים מסויימים. התמונה שציירת בפסקה האחרונה היא אכן זאת שניסיתי אני לצייר.
שלא תאמר שאני מתחמק מלהגיב- 188510
מאחר ואני רק בן 30, ולא חייתי בעבר הרחוק, וכ"כ לא קראתי הרבה תיעוד על איך חיו אנשים רגילים (לא שייקספיר או ליאונרדו דה ווינצ'י) בעבר, אין לי מידע האם אנשים היום יותר חומרניים או פחות מבעבר.

הייתי שמח אם תשתף אותי בנתונים שגורמים לך להיות כל כך בטוח שאנשים היום יותר חומרניים.

בנוסף, אם יש לך סיבות להאמין שאנשים היום פחות מאושרים מבעבר, אז הייתי שמח לשמוע מהן.

למעשה, זה לא כל כך אמור להיות קשה להשוות, מאחר ויש מדינות בעולם שתושביהן חיים היום בצורה לא רחוקה כל כך מאשר איך שחיו במערב לפני 100 שנה. אפילו חלק מהמדינות השכנות לנו, כמו סוריה, הן הרבה פחות מודרניות והרבה יותר קרובות מאיתנו לעבר. אני לא התרשמתי שהתושבים במדינות האלה מאושרים יותר, רוחניים יותר, או משהו כזה, נראה שהם מקסימום רעבים יותר.

----

שלא תבין אותי לא נכון, אני גר בארה"ב, ואני רואה את החומרניות שאתה מדבר עליה כל הזמן. אני פשוט לא בטוח אם יש יותר חומרניות היום, או שפשוט אנחנו יותר מודעים אליה היום (גם בזכות התקשורת) מאשר שאנחנו מודעים לחומרניות שהיתה בעבר.

אני מסכים שבעבר היו אולי אנשים יותר דתיים,
אבל האם הדת היתה באמת משהו שאנשים התעמקו בו והפך אותם ליותר רוחניים, או שהם יותר עסקו בלשרוד, והדת מבחינתם היתה אוסף של טקסים? האם מושג האלוהים באמת מילא את כל חייהם של האנשים הפשוטים, שאין להם נטייה או זמן לעסוק בפילוסופיה? האם הוא ממלא היום את חייהם של עניי העולם השלישי? אני בכלל לא בטוח.
בעוונותי- 188550
אני צעיר אף ממך. כמו כן הודיתי בפה מלא שמה שכתבתי מבוסס במידה מסויימת על ניחושים ועל התרשמות, לכן גם יתכן שאני נגוע בנוסטלגיה או משהו כזה.

הדבר דורש אכן איזשהי בדיקה מקיפה של תיעודים של תקופות מוקדמות יותר וגם כאלו מוקדמות הרבה יותר, אם כי אני מפקפק במידת יכולתן של כאלו להועיל לנו, קל הרבה יותר ללמוד מאנשים חיים מאשר מכתובים של אנשים מתים.
גם הסתכלות על אנשי העולם השלישי נראית לי ברובה כלא מועילה, שהרי גם הרבה מהם חשופים לעולם המערבי, מושפעים ממנו ונושאים את עינהם אל הבטחותיו. עם זאת אני מניח שיש בכל זאת כמה מקומות שבהם עדיין לא התבססה תפישת העולם המערבית הליברלית, למשל לפי מה ששמעתי על הודו יש בה כמה מרכזים רוחניים חזקים שעומדים בפרץ ההתמערבות, אבל המציאות של הודו היא מסובכת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים