אמנות ומימד האימה 191159
1. אמנות, כתב פעם וו.ה. אודן, היא רפלקטיבית, עוצרת כדי לחשוב. אמנות חושבת על הנושא אותו היא רוצה להביע אבל גם חושבת על עצמה ומודעת לעובדה שהיא אמנות ולא רק ריטואל של ציורים ומלים. הזוג פיילר איננם איזה רמברנדט, ולכן אני לא רוצה לתת להם להנות מהספק שהם היו כביכול רק "צינור אמנותי" שמביע איזו אמת קוסמית תת-קרקעית, במנותק משיקולים אישיים, כספיים, אידאולוגיים וכיוב' (ולא שלרמברנט לא היו מניעים פרוזאים כאלה).

לעניות דעתי, אמנים (במיוחד מסדר הגודל והפירסום הצנוע של הזוג) לא מפרסמים עבודה בלי הערות ו"בקשות" של כל מני מתווכים מקצועיים בלתי נמנעים, כמו האמרגן, אוצר התערוכה, מבקרים ועוד.

לכן, אני לא יכול שלא לחשוב שכל אותם האנשים שהביאו להצגת העבודה לא ידעו והבינו איזה השלכות יש לה, ושהיא איננה אמנות "טהורה" (כאילו שיש דבר כזה) אלא אמירה מכוונת במעטה אסטתי (אסטתי, להבדיל מאמנות). אכן, הם אמרו שיתה להם כוונה רגשית-פוליטית, כי הרי פיילר אמר "אני מנסה לעשות למען ישראל".

2. כשמנתקים אירוע מסוים מרצף של ארועים קודמים ומאוחרים שביחד מהווים איזו סידרה של סיבות ותוצאות, אז מסתכנים בהעלמה של החרדה והאימה שמהווים את עצם האירועים.

לדוגמא - הרבה אנשים זוכרים בדיעבד את הטירונות כאוסף של חוויות אבל חסר בהם את מימד הכעס חסר האונים, את ההרגשה המחורבנת שבעצם הרבה טירונים מרגישים בתוך רצף האירועים של מסלול הטירונות. או, המלחין הגרמני שטוקהאוזן יכול היה לתאר את האירוע בו התמוטטו התאומים בניו יורק כמיצג האמנות הגדול בתבל, משום שהוא ניתק את מראה הבניין העולה בלהבות מרצף האירועים של מחבלים רצחניים שהביאו למותם של כ-‏3000 בני אדם.

ה"רוע" שנובע משורה של אירועים שקשורים זה בזה נעלם, הופך ומוקטן לכדי "חוויה" (מסמלת), או לכדי "אמירה" (אידאולוגית, אמנותית או רגשית). לא עוד רוע והשחתה של מידות אנוש אלא חוויה אסתטית מזוקקת.

----------

אני אולי יכול להמשיך להתדיין על זה בצורה מופשטת עד בחילה, אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא להביע עמדה.

לכן אני יכול רק לחזור על השורה היחידה ששלחו לי ידידים חכמים מאירופה:

"אנחנו מברכים את מזאל"

והתוספת הקטנה שלי - בדיעבד.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים