בתשובה לברקת, 19/01/04 21:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגירסה הרשמית של לימודי ההיסטוריה בישראל, כפי שהיא זכורה לי במעומעם, היא נוראית (אני לא יודע איך זה היום, אבל לפחות אז היא היתה מאוד סלקטיבית, ודווקא במובן שארז לנדוור היה יוצא נגדו). הדוגמה האחרונה שהבאת היא דווקא בדיוק מסוג האמירות שכן מנסות להסביר וכן שמות את האצבע על שורש סיבתי ולא על תירוץ מקומי. כאמור, גם לא טענתי שהדוגמאות הקודמות שלך הן בגדר 'תמיכה באנטישמיות', אלא פשוט שהן לוקות בחסר כהסבר וכנסיון לרדת לחקר התופעה. עוד פעם - חקירה של האנטישמיות כתופעה, כאשר ברור לכל המשתתפים שאנטישמיות היא דבר רע ופסול ושההתעסקות במניעים לה אינה מובילה להצדקתה, היא דבר רצוי בהחלט, שבכלל אין שום קשר בינו לבין סוג האפולוגטיקה שנגדו יצאתי. המציאות מראה שבאירופה הסבל הפלסטיני משמש כהצדקה מוחלטת למעשיהם המתועבים ביותר, עד כדי כך שאותם מעשים עצמם מובילים להתעסקות בסבל של מבצעיהם ולהתעלמות מוחלטת מעצם העובדה שבוצעו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז הנה, הסברתי את שורש האנטישמיות. לא ענית לי על השאלה. אנסח אותה שוב - האם מותר לי לאזכר עובדות היסטוריות בלי שישתמע מכך כי אני תומכת בתופעה האידיאולוגית שהן מייצגות? אם אתה עונה "לא", הגישה שלך מעניינת, אבל ההשלכות שלה הן העלמה וטיוח של עובדות 1. בשם הצדק (שלך) אתה מעודד את הבורות והבערות. ואגב, לא תמיד כל העובדות ברורות לכולם כפי שהן ברורות לך. נסה לדבר עם אנשים שמאמינים למכחישי שואה. יותר מזה - נסה לדבר עם אנשים שמאמינים למכחישי שואה כאשר אין בידך ידע על הסיבות לשואה, הרקע ההיסטורי, ובעיקר האידיאולוגיה הנאצית. 1 ככה בעצם חונכנו כולנו: "אסור לדבר מילים לא יפים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל עניתי לך כבר על כל זה. למה התגובה שלי לא מהווה מענה למה שאמרת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, אז אנחנו חלוקים רק על הדגשים. לשיטתך, אם הבנתי נכון, מותר להזכיר שאחיה של המחבלת נהרג בידי צה''ל, אבל לא להציג זאת כך שייראה שהיא סבלה בגלל זה ושזה עורר בה רגשות נקמה. אגב, לא התייחסתי לפרשנות האירופית של המצב במזה''ת. התייחסתי לאמירה שלך, לפיה אין לחקור את מעשיהם ואישיותם של רוצחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומר ש'מותר' או 'אסור' להזכיר. עובדתית זה מן הסתם נכון. השאלה היא מה הטעם בהתעסקות הזאת כאשר אין שום פירור של פרופורציה בין המקרה האישי שלה והסבל האישי שלה לבין המעשים המפלצתיים שלה. כמו שלא מעניינת אותי הילדות העשוקה של בני סלע, נניח, לא מעניין אותי מה קרה למפלצת מג'נין. רבים רבים, ישראלים ופלסטינים, סבלו אבדות לא פחות קשות וכבדות, והם לא הולכים ומפוצצים את עצמם. אילו אחיה של הנאדי ג'רדאת נהרג על לא עוול בכפו (ולא תוך כדי קרב או נסיון להימלט ממעצר בשל היותו מבוקש על עוול גדול מאוד בכפו) - ואין לי צל של מושג אם אכן היה כך הדבר אם לאו - היתה לה, באופן אישי, את הסימפטיה שלי. עכשיו אין. אם האבל שלה הוא הצדקה, האם יהיה זה מוצדק מצד כל מי שאיבד קרובים בפיגוע לצאת ולטבוח באופן אקראי בערבים? האם כל אירוע כזה יהיה ראוי ל'הבנה' ולהחלפה מוחלטת של העיסוק בפשע בעיסוק במניעים לו? רוצה סימפטיה לסבל שעובר עליך? אל תלכי ותגרמי לרבים אחרים סבל גדול עשרות מונים. מרגע שעשית זאת - לא אכפת לי ולא מזיז לי ולא מעניין אותי מה קרה לך. בדיעבד הפכת עצמך לראויה לסבל גדול בהרבה. זה עד כדי כך פשוט. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |