בתשובה ליזהר, 18/01/04 11:06
איזו פסימיות 192240
לעניות דעתי בעוד מספר (לא גדול של) שנים נגיע להבנה יותר עמוקה של התכונות של העולם שלנו. וכמה שנים אחר כך נגיע להבנה עוד יותר עמוקה. ככה זה, מתקדמים.
אופטימיות זהירה 192254
אתה מספק לי הזדמנות להוסיף משהו שרציתי לומר מתחילת הדיון.

כשאני טוען שקיימים אלקטרונים ומסתמך על ההבנה הפיזיקלית העדכנית, שולפים לי מיד את האפיצקלים של תלמי ואת האתר של המאה ה-‏19, כביכול, הם היו "קיימים" בזמנם, ומאוחר יותר התברר שאינם קיימים - כך יכול לקרות גם לאלקטרונים.

יש לי נימוק-מחץ שהופך את כל הדוגמאות ההסטוריות לבלתי רלוונטיות. העניין הוא, בקצרה, שהיום אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים (בניגוד לעבר; אז לא ידענו). ליתר דיוק: אנחנו יודעים מה אנחנו עושים מאז שנות הששים (פחות-או-יותר); אנחנו יודעים שזה כך מאז שנות השמונים (פחות-או-יותר).

ראיות פילוסופיות: אין.

הסיבות לתחושה החזקה הזו מגיעות משני הקצוות של המדע: קוסמולוגיה מזה, ופיזיקה תת-אטומית מזה. מאז שהתגלתה קרינת הרקע של המפץ ומאז שהתגבש "הדגם הבסיסי" של האטום (עם משפחות החלקיקים התת-אטומיים), לא היתה בפיזיקה אף מהפיכה אמיתית. כל הזמן מקבלים רק אישורים למה שחשבנו קודם לכן. (אני יודע, זה בדיוק הזמן ל"שינוי פרדיגמה"; לא יהיה כזה). נשארו הרבה מאד קצוות לסגור, ויש מספיק עבודה לכמה דורות של פיזיקאים וקוסמולוגים, אבל העקרונות הגדולים כבר כאן.

צריך לזכור שהזמן רץ. הוא עובר היום בקצב מהיר עשרות-מונים מאשר לפני חמשים שנה, פשוט בגלל שמספר החוקרים בתחומים האלה גדול עשרות מונים עכשיו מאשר אז. פעם, תאוריה שהחזיקה מעמד כמה עשרות שנים נחשבה ליציבה ומבוססת. את הזמן הזה צריך למדוד ביחידות של שנת-חוקר, ובקנה המידה של פעם, התאוריות הפיזיקליות-קוסמולוגיות המרכזיות של היום, נבחנות כבר מאות או אלפי שנים. הן עומדות במשימה היטב.
אופטימיות זהירה 192257
אני חושש שהטיעון שלך לא מוצלח מהסיבות הבאות:
1. גם בסוף המאה ה19 חשבו שכל הפיזיקה כבר ידועה ויש רק כמה פינות קטנות לסגור.
2. המודל הסטנדרטי הוא לא כזה ותיק והוא מאויים ע"י תורות מיתרים היפר סימטריות ומרחבים בדידים רב מימדיים. (ועוד כל מיני דברים שאני שומע בסמינר אנרגיות גבוהות ולא מבין שום דבר מעבר לכותרת)
3. יתכן שמהפכות מדעיות קורות בתנאים מסויימים, למשל כאשר מופיע ידע חדש שסותר את התאוריות. לי אישית יש חשד שכל התצפיות שמראות על "חומר אפל" ו"אנרגיה אפלה" מרמזים שתורת היחסות הכללית (ואולי גם תאורית המפץ הגדול) פשוט לא נכונה והתצפיות בחלל העמוק עם המידע החדש שהן מביאות מבשרות את המהפכה הבאה.
אופטימיות זהירה 192264
1. אז טעו, היום לא. אני גם לא טוען ש"כל הפיזיקה ידועה". יש המון פרטים שצריך להשלים.
2. המודל הסטנדרטי בן קרוב לארבעים; זה מספיק ותיק בשבילי. תורת המיתרים תספק לו הסבר מאד אלגנטי, אבל לא תשנה שום דבר מהותי (החלקיקים היסודיים יהפכו למצבים שונים של אותו מיתר).
3. אני מהמר דווקא על שיפור ההבנה של "שדה היגס" והשאלה מה זה בעצם ריק (וכמה אנרגיה יש לו). אולי.
מיתר מיותרים? 192282
אני לא לגמרי מבין מה אתה טוען. אם תורת המיתרים תתברר כנכונה, היא לא תספק רק הסבר למודל הסטנדרטי, היא תשנה את התפיסה כולה. נכון שתוצאות המדידות לא ישתנו, ונכון שהחלקיקים המוכרים לא ייעלמו פתאום, אבל זה היה נכון גם לתוצאות הניוטוניות כשהופיע איינשטיין. שדה הכבידה לא נעלם, והתפוחים המשיכו ליפול, אלא שתפיסת העולם כולה התהפכה, ובתחומים שלא נבדקו לפני כן נצפו תוצאות שונות מאלו שנחזו ע"י הפיזיקה הניוטונית. אני חושב שיש סיכוי סביר שמשהו דומה יתרחש גם עם המודל הסטנדרטי.

כבר הזכירו כאן את כל ענייני האנרגיה האפלה (איזה שם מוזר) או מה שזה לא יהיה שמרמז שיש פגם רציני בקוסמולוגיה הנוכחית - מאד מזכיר לי את המצב לאחר הניסוי המפורסם של מורלי ומיכלסון לפני קצת יותר צצאה שנה.

ולמה אתה קורא להשערה העגומה שמה שאנחנו יודעים זה בערך כל מה שיש השערה אופטימית? אותי הרעיון הזה די מדכדך.
מיתר מיותרים? 192298
א. זו הדעה שלי, איך אתה יכול להגיד שזה לא נכון?!

ב. כבר עכשיו אנחנו מבינים שפרוטונים הם לא כדורוני-בצק קטנטנים. או שהם מצבי תהודה של מיתרים עשרה-ממדיים, או שהם ערכים עצמיים של איזשהו אופרטור, או פונקציות הסתברות במרחב תלת ממדי. מבחינתי הם "קיימים" באותו מובן בכל המקרים, ועם כל הסקרנות שלי לדעת איזה מודל מתאר את העולם טוב ביותר, אני לא חושב ש*מנקודת המבט של הדיון הזה*, משהו עומד להשתנות.

ג. שמישהו יכתוב כבר מאמר על קוסמולוגיה (או שנחזור ל"מה יש מעבר ליקום") ונדבר על תפיחה ויקומים אקראיים.
אופטימיות זהירה 192271
אם סופרים קולות (כנראה שלא), אני מצטרף לעוזי. יש הבדל מהותי בין היום לבין סוף המאה ה-‏19. אבל אין לי הוכחה פורמלית, ולא תהיה לי, לא מפילוסופיה ולא ממקום אחר.
יאללה, משאל 192283
ודאי שיש הבדל מהותי. היה גם הבדל מהותי בין סוף המאה ה-‏19 לתמונת העולם של קופרניקוס.
יאללה, משאל 192345
נכון. כמו שאני רואה את זה, יש גידול אקספוננציאלי בקצב השיפור של הבנתנו את העולם בשלושת-אלפים השנים האחרונות, ובמקביל יש דעיכה אקספוננציאלית במספר הפרטים המרכזיים החסרים.

אם אתה רוצה לשמור על אופטימיות, תניח שהתהליך הוא אסימפטוטי. יש תמיד עוד משהו לעבוד עליו. אפילו היום, גם אם אתה לא קוסמולוג או מיתריסט, אתה יכול לחקור נניח סונולומינסצנציה. בהרבה אוניברסיטאות בעולם חוקרים את התופעה הקצת-לא-מיינסטרימית הזו, לדעתי כי לא נותרו כבר המון אלטרנטיבות בקנה-המידה הזה של העולם. ופיזיקאים נוהרים בהמוניהם (טוב, שניים שאני מכיר) לביולוגיה מולקולרית.
בשלות 192544
גם אני מצטרף. למרות שטענתו של עוזי עשויה להיחשב ע"י רבים כיוהרה מודרניסטית הנובעת מחוסר פרספקטיבה הסטורית - בעיניי היא מבטאת תובנה עמוקה ונועזת, שעם כל מידת הזהירות הנדרשת, אני מקבל אותה לחלוטין.

נקודה בעניין, שנדמה לי שעלתה בשיחה שלי עם עוזי:
היציבות המתוארת, יותר מאשר היא משקפת את אחיזתנו ב"עובדות הנכונות" על העולם, מבטאת היא את הבשלת השיטה המדעית - הבשלת ההגיון המוביל את התקדמותנו המדעית. איננו ממציאים עוד מושגים סתם ומייחסים להם תכונות מיותרות. למדנו להתקדם בזהירות, כך שה"אלקטרון", המככב בדיון זה, אינו אלא אוסף תכונותיו בהם נוכחנו עד כה, שאותן בדיוק כרכנו בשם זה. כל שכלול בהבנתנו את העולם לא ישנה עובדה זו, אפילו אם נגלה שהאלקטרון הוא צנצנת ריבה בתחפושת (עם 45 מימדי זמן פנימיים כמובן).

היום המדע יודע להחליט טוב יותר מה נכון ובאיזו מידה וכן מה שגוי. אפשר לראות זאת, למשל בנושא האצת התפשטות היקום והאיבר הנוסף במשוואת אינשטיין, בניגוד להערכות קודמות וכן מציאת מסה לניוטרינו, גם כן, בניגוד לפחות להערכות אותן למדתי אני. בשני מקרים אלו, ה"מהפכות" שביטאו ממצאים אלו כבר לא היו מהפכות כלל, כי כבר מראש נקטנו בזהירות המקסימלית ולא התיימרנו, מעבר לרמת הוודאות המתאימה, למה שלא בוסס נסיונית ברמה הנדרשת, גם אם זה הסתדר יפה עם הרבה דברים אחרים ואפילו "הרגיש נכון".

לא כך היה בעבר, שאז הומצאו "סיבות" ומושגים ונעשה שימוש בשיקולים חסרי כל הצדקה מלבד היותם ממלאים צרכים נפשיים הנוספים על העניין הנקי בהבנת המציאות, כפי שהיא.
בשלות 192611
אני לא רוצה להיכנס כרגע לדיון הזה שוב. אבל מאחר שאני לא יודע לשתוק כשצריך, אני רוצה להעיר שתי הערות. אחת בנוגע לשיטה המדעית, והשנייה בנוגע למהפכות.

קודם כל, למרות מאמצים רבים, אף אחד עוד לא הצליח להראות מה היא "השיטה המדעית". ההשקפה האינדוקטיבסטית הצרה של בייקון, לפיה אפשר לאסוף נתונים ולנתח אותם ללא היפותזה מוקדמת שעל בסיסה נעשית פעילות זו, מקובלת היום כשטויות. נתונים רלוואנטים רק ביחס להיפותזה נתונה, ואין דרך "מכאנית" לעבור ממשפטים המתארים עובדות למשפטים אוניברסאליים (חוקים). תיאוריות אינדוקטיביסטיות לא מצליחות להסביר מאיפה מגיעות ההיפותזות, וגם לא מצליחות להסביר כיצד אנו נותנים להן תוקף או מעדיפים תיאוריה אחת על השנייה. רעיון הפרכיות התיאוריות של פופר נתקל בבעיות גדולות עוד יותר.

המהפך של קון מתבטא בכך שהוא טוען שאין מתודה מדעית "נייטרלית". הפרדיגמה היא זאת שמגדירה את החידות העומדות בפני החוקרים, את דרכי המחקר ואת התשובות האפשריות. למעשה, המדע אינו תוצר של "שיטה מדעית", אלא הפרדיגמה היא המגדירה מה היא שיטה מדעית במסגרתה. חלק מההגדרות האלה הן "ידיעה מובלעת" ולכן אי-אפשר לחשוף לחלוטין את הכללים של השיטה המדעית.

הרעיון הוא כזה. פרדיגמה נוצרת ומבוססת על הישג (או הישגים) מדעיים, פתרון בעיה, שהחוקרים בתחום מכירים בה "כמספקי היסודות להמשך פעולתה". דהיינו, הישג זה הופך לפרדיגמה כאשר קיימת הסכמה בקרב קהילת החוקרים על כך, והסכמה זאת מגדירה את החוקרים האלה כקהילה מדעית ספציפית. מעבר להיבט הסוציולוגי, הפרדיגמה משמשת כ"אקסמפלר". דהיינו, "דוגמאות" לאופן שבו צריך לפתור בעיות במסגרת מדע נתון. כמו שכתבתי קודם, היא זאת שמגדירה את החידות העומדות בפני החוקרים, את דרכי המחקר ואת התשובות האפשריות. דבר זה נעשה ע"י "דיגום ישיר" של הישגים מדעיים שמהווים בסיס לפרדיגמה, ויוצרים ידיעה מובלעת אצל החוקרים. הפרדיגמה כאקסמפלר משמשת להכשרת הדורות הבאים של המדענים, כמו הגדרת הצבעה – "זאת דוגמא למדע". מכאן, שלעולם לא נצליח להבין את "השיטה המדעית", כי היא אינה מהלך לוגי, גם אם לאנשים שעובדים "בתוך הפרדיגמה" הכללים ברורים.

הבאתי את דוגמת הגראוויטציה באחת מתגובותיי למעלה – כשאתה מדבר על "סיבות", אתה עובד בתוך פרדיגמה. גם התופעות שיש להסביר, וגם התשובה ל"מהו הסבר" הוא תוצר של פרדיגמה.

הערה שנייה, ביחס למהפכות. אף-אחד לא טען שכל תיקון של התיאוריה הוא מהפכה. אולי אפילו ההפך, קון טוען שכשלעצמן, חריגות מהפרדיגמה לעולם לא יביאו למהפכה. מדענים עובדים במסגרת "המדע התקני", שבו אפשר לתקן את התיאוריות שוב ושוב ללא שזה יביא להתמוטטותן. כמו שאיזי כתב למעלה, דרושים תנאים מסוימים להתרחשות מהפכה.
הפרדיגמה והספירה לאחור 192655
מהפכות התרחשו בעתיד, אך מדוע יש להניח ש"מהפכה" חייבת להתרחש בעתיד? האם המדע לא עלול להפגש (בטעות או שלא בטעות) בפרדיגמה עם הלימה מוצלחת למציאות (כך שכל מהפיכה אפשרית תגרום לנו להבין פחות את המציאות ולכן תסווג כ"לא מעניינת"/"לא נכונה")?

כיצד אנו יודעים שימי הפרדיגמה הקיימת ספורים?
מהפכות התרחשו ב*עבר*, מן הסתם. 192657
אוף. אני אשתוק ואחזור לעשות מה שעשיתי קודם.
הפרדיגמה והספירה לאחור 192666
לשאלה הראשונה. עד כמה שאני מבין את קון, הוא גרסה (מעוותת) של קאנט. אם אתה זוכר, בתגובות למעלה דורון ביצע הבחנה בין "העולם כפי שהוא" שלא נגיש להכרתנו, ובין העולם שאנו מכירים (או כפי שהוא מתנהג). קון מסכים לאבחנה, וטוען שהפרדיגמה קובעת את העולם הנצפה. לכן, הפרדיגמות הן "שקולות". אפשר לומר שכל פרדיגמה מסבירה עולם אחר. וממילא, כל פרדיגמה יכולה להגיע ל"הלימות" טובה יותר רק עם העולם שלה.
אני מבין שקשה לנו לחשוב על מדעי הטבע בצורה כזאת, אבל קל להבין זאת אם מתבוננים במדעי החברה, שבהם אין היום פרדיגמה שלטת, אלא אוסף פרדיגמות מתחרות. החברה לפי אחד הפירושים המרקסיסטים (ששמים דגש על מדכאים-מדוכאים) היא פשוט לא אותה חברה כמו החברה שרואה הסוציולוג הפונקציונליסט. המרקסיסט יראה בכל פעולה קונספירציה של המדכאים כדי לשלוט בתודעתם של המדוכאים ולהרוויח עוד נכסים. הפונקציונליסט יתייחס לכל פעולה חברתית כפונקציונלית ללכידות החברה. כנ"ל בפסיכולוגיה. למשל, הפסיכואנליטיקן לא רואה את דמות האדם שרואה הביהביוריסט.

לשאלה השנייה. אני לא בטוח שאנחנו יכולים לדעת *לפני* שמתרחשת מהפכה. בכל מקרה, בין המאפיינים שנותן קון למשבר שעשוי להסתיים במהפכה: מתגלות חריגות מהפרדיגמה שהמדענים לא מצליחים לפתור במסגרת המדע התקני; מוצעות במקביל ארטיקולציות של הפרדיגמה שמטרתן "לעכל" את החריגה; מאחר שהאמון בפרדיגמה מתרופף, מחפש המדען תיאור כללי של המציאות בפילוסופיה - הוא מנסה למצוא נקודת אחיזה א-פריורית במציאות; עולה מספר התגליות ובאופן אבסורדי כמעט, עולה תחושת חוסר-נחת מהמצב הקיים בתחום המדע.
החריגה זוכה לתשומת לב של יותר ויותר מדענים. תחום המחקר מתחיל לאבד מאחידותו. הניסיונות לפתור את החידה סוטים מן הנורמות המסורתיות של הפרדיגמה. מתקבל ריבוי של ניסיונות-פתירה כאלה, שבגללו המדע התקני מאבד את חדותו, ובפרדיגמה משתרר מצב של משבר.
נקודה חשובה שקון מציין היא שדחיית פרדיגמה נעשית במסגרת מאבק בין פרדיגמות: "דחיית פרדיגמה אחת בלי להמירה בו-בזמן באחרת פירושה דחיית המדע עצמו".

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים