 |
לא תמיד הרשויות מצליחות לעזור וזה לא בגלל תקציב. כשחולה הנפש גר בבית ולא במוסד כל הנטל נופל על משפחתו, בדרך כלל זה הורים מבוגרים. התרופות הכרוניות אמורות להיות מלוות בבדיקות ומעקב תקופתי אבל לא תמיד אפשר להקפיד על זה, איך מכריחים אדם מבוגר בן שלושים או ארבעים ללכת לרופא? בכוח? הוא לא מהווה סכנה לאחרים, והוא לא מהווה סכנה לעצמו אלא אם הוא מזניח את עצמו. ואז אם אין מעקב, קשה לראות את תוצאות ההזנחה עד שכבר מאוחר מדי. משם הדרך קצרה לאשפוז ואשפוז חוזר, לפעמים גם במחלקה סגורה.
ממצב כזה אין מוצא. לא לכולם מתאימה אופציה של דיור מוגן ומה שנשאר זה אדם מבוגר, אבל לא עצמאי לגמרי (רק לתקופות) שגר עם הוריו המבוגרים , פנסיונרים, והם צריכים לפקח עליו כאילו היו רופאים. אחרי עשר או עשרים שנה של מחלה אובד גם הביטחון ברופאים, כי הם באים והולכים והמחלה נשארת, וכנ"ל בעובדות הרווחה הנחמדות. הם לא יכולים לפתור את הבעיה, ובהעדר רצון לשיתוף פעולה מצד החולה הוא לא ייקלט באף מסגרת.
בעוד עשר שנים מה יקרה? באופן גנרי קורה כך: ההורים לא יהיו פה יותר וחולה הנפש ייכנס למשבר ויאושפז שוב. אחר כך יעבור לאפוטרופסות של אחיו או אחיותיו, שלהם יש משפחה ולא יכולים לטפל בו באופן שוטף. זה אומר שהוא יצטרך לעבור למוסד או מעון אבל כיוון שהנסיבות קשות והוא נשאר לבד בעולם, לא בטוח שיצליח להשתלב במסגרת כזו. כל מכשול כזה רק יוביל לאשפוז נוסף, להדרדרות המצב ולקושי עוד יותר גדול בהשתלבות בחברה. קשה לתפוס את המצב הזה ולכן ממשיכים לחיות איתו ומדחיקים עד שאי אפשר יהיה להדחיק יותר. המחשבה שהוא ידרדר עד סוף חייו בכרוניקה ידועה מראש חונקת את גרוני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש