 |
כצופה מן הצד, דומה שהגעתם לשלב הגמר הבא: דיסוננס קוגניטיבי.
כידוע, עניינו של הדיסוננס הקוגניטיבי הוא הקונפליקט השכלי הנוצר במקרה של סתירה בין אמונותיו או הנחותיו של האדם על המציאות לבין מידע חדש. בהנחה שהמידע החדש נכון, האדם יכול להקל על המתח שנוצר באמצעות אחד מתמרוני ההתגוננות: הוא יכול לדחות את המידע החדש, להסביר אותו באופן כלשהו או להתעלם ממנו, ובדרך זו לשמר את יציבותו השכלית והנפשית ולשכנע את עצמו שבעצם אין בכלל קונפליקט. לשון אחר, ההכרה המיוסרת מסרבת לראות את המצב כהווייתו ודבקה בתמונת מציאות משלה, ותפיסת עולם קיימת נלחמת על חייה ודוחה את תהליך יצירתה של תפיסת עולם חלופית.
את הביטוי ההולם לתופעה זו המאפיינת את רובנו, אם לא את כולנו, היטיב להסביר אחד מבכירי הפובליציסטים הישראלים:
"בכל מחלוקת יש צדיקים מול חוטאים, אמת מול שקר, צדק מול עוול. בדרך כלל אצל שני הצדדים יש גם מזה וגם מזה. אתה מחליט תחילה באיזה צד אתה ניצב – על פי החינוך שקיבלת, השקפת עולמך, הדעות הקדומות שאימצת, תחושת הצדק שלך, אמות המידה המוסריות המנחות אותך בחיים, ורק אחר כך אתה מגייס את הנימוקים כדי להצדיק את עמדתך" (יוסף לפיד, "עוד אני מדבר", כתר).
כך שאולי חבל על כל ביזבוז האנרגיות, ולא רק בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש