בתשובה להאייל השולי, 14/01/04 13:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(אחרי ההערות על הלא-עברית שלי, אנסה להגיב לך בכן-עברית. אם לא הצלחתי - אז לא הצלחתי. אני מנסה כי חבל על הטקסט ועל ההזדמנות שיש לי כאן לדון במשהו שונה.) --- המשותף לגישה שלך ולזו שלי הוא בראיית הטקסט כפי-שהוא. אתה מדבר על משחק סמנטי/ויזואלי, ומתייחס להזחות ולחללים כאל פרטיטורה, בעצם: הוראות קריאה ("את החללים 'קראתי' כלקיחת אוויר, ... ניסיתי לשער כמה עיצורים יכלו להיכנס לתוכם."1). גם מאוחר יותר אתה מציין פעמים מספר את ההיבטים הפלאסטיים והמוסיקליים של הטקסט. כאמור, אף אני כך בגישתי. השונה בגישותינו הוא בציפיות מן הטקסט. אתה מצפה לקבל משמעויות, או משמעות. אני מצפה לקבל משהו שיצדיק את קיום הטקסט כפי-שהוא - צידוק פנימי. גישותינו שונות, נדמה לי, גם בהיבט נוסף: אתה (כנראה) קיבלת את הטקסט שבתמונה ללא עוררין. אני - לא. נרתעתי. אתה היית מוכן למאמץ על מנת להבינו עד תום. אני - לא. חיפשתי אחרי זכות-קיום לו, צידוק פנימי. --- בינתיים קראתי את הטקסט עוד כמה פעמים, קראתי גם מה שכתבו עליו ומה שכתבתי בעצמי, ושמתי לב שלא התייחסתי למשהו בולט. משהו שבולט עוד יותר באפשרות שהציע נושא הארון (תגובה 190518): בתחילת כל בית מופיע פועל בפוּעל (PUAL), גם באמצעיתו. יש כמה פעלים בבניין נפעל ופעם אחת מופיע בניין התפעל - "מתערסל". מלבדם, הפעלים הנותרים (שניים בסך הכול) שאינם סבילים שייכים לדובר, והם פועל אחד: "אני יכול ל- אל-". זה מעניין כי צורת הפעוּל היא גם צורת הבינוני, ז"א, תואר-הפועל. כך מקבל אישוש הרושם הראשוני שקיבלנו מראיית הטקסט: קודם כול, לפנינו _תמונה_. ובשביל המתבונן, _תמונה_ היא פסיבית מעצם הגדרתה ומהותה. גם כאן נפגשות גישותינו, שלך ושלי. מעניין גם עקב הצליל שמופק מן התנועות האלה, ברובן A/E // U (למשל, ע--רוף, הנשמעת A--U; ר--בוב, הנשמעת E--U) - צליל פתוח המסתיים בסגירות, כמו-שריקה, בצרימת מה. עד כאן אנחנו (אתה ואני) עוסקים באותם החומרים של תמונה רב-ממדית. וכאן נפרדנו: אתה בגישתך מחפש אחרי הדובר ומתרגם לעצמך את התמונה, כאשר לדידך הדובר הוא מי שחווה על עצמו את מה שמתואר, מצויר ומושמע בה וממנה. אני בגישתי מחפשת אחרי המרכיבים-הרכיבים של התמונה, כאשר לדידי הדובר הוא מי שצופה באופן ישיר בתמונה, בבחינת כלי ראשון בתור מתבונן, מאזין ומגיב. 2 3 התגובה שלך שאליה אני מגיבה (תגובה 190349) מלמדת על הדרך שעשית ועל מה שקיבלת ממנה. בשונה מאור 3, מה שהבנתי אני עצמי מדבריך הוא כי לא בהכרח רגע-מותו של הדובר הלירי חייב להיות מה שמגלום בטקסט, בתמונה הרב-ממדית. ייתכן גם שהוא מעביר הרהור הזוי, רב-ממדי ומקדים אל הקורא/הצופה: "הנה, כך יהיה ברגעיי האחרונים." כל הבנת-נקרא שונה מזו תביא גם אותי לשאלתו של אור, אם כי בניסוח שונה: אם הדובר מת בסוף הטקסט, מי הדובר? (אני יודעת: זאת שאלה פשוטה, פשטנית, ילדותית.) התגובה הישירה שלי לטקסט (תגובה 192739) זכתה לציון לא-עובר בעברית, ולכן אינני מציעה לך לעיין בה. מה שאני מציעה לך הוא: - אם עד כה הבנת את דבריי; אם יש לך הערות או שאלות לנאמר; אם הגשתי לך נקודת מוצא שונה ואם ברצונך להמשיך בדיון, אמשיך גם אני בו, ברצון. --- 1 זאת פרוסודיה במיטבה, מאז ימי יוון העתיקה. 2 הווה אומר: הדובר הוא מי שמשתף אותי, הקורא/ת, במה שרואות עיניו ושומעות אוזניו, ובהשערותיו ["אני יכול ל-..."]. ז"א: אני מקבלת את מה שהיה מכלי שני. 3 אור, ב-תגובה 191104, שואל אותך שאלה קרדינאלית: "...שאלת המספר ומהימנותו. מיהו הכותב את השיר? מי הוא השוקל וחורז אותו? מי מבצע את ההזחות? האמנם זהו הדובר השירי?" --- |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |