בתשובה לאור, 12/02/04 18:50
הצעה לשיפור 197162
אולי ראוי לציין למה השיר לא מוצלח במיוחד בעינך? אישית, מצאתי את השיר אחד הטובים יותר שהובאו לאחרונה.

יש לי תחושה בסיסית ששירים שמעזים *לומר* משהו שאינו *רק* רגשי, אמירה של ממש, נתקלים באיזו קריאת בוז גורפת של "שירים מגויסים". אני מוצא דווקא שירה כזו שירה מעניינת ומאתגרת יותר.

אחד הדברים שאהבתי במיוחד בשיר הזה הוא השימוש במקור התנכי (שיוצר אווירה מסוימת מאוד) עם האירועים העדכניים ועם הדעות הנחרצות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם המקור. שימוש דומה מצאתי גם בשירים של יעקב שי שביט, בפרט שירי העקדה שלו.

(למשל השיר ניסוי: http://www.okapi.co.il/may2003/review2.html)

מעבר לזה, מצאתי את השיר מעלה רעיון מקורי בשפה טובה וברגישות יפה למילים ולמקצב.
הצעה לשיפור 197192
אני בהחלט לא מתכוון להיכנס לדיונים האין-סופיים האלה על למה השיר לא טוב בעיניי. למדתי, מניסיוני בדיונים רבים כאלה, שעדיף להתייחס רק לשירים שכן טובים בעיניי ורק אז לבקר אותם גם, כאשר מה שטוב בעיניי מהווה נקודת אחיזה שממנה אני יכול להסביר מה רע בעיניי. עשיתי את זה לא פעם. הבעיה עם השיר הזה, כמו עם שירים רבים על במה זו וכפי שרבים כבר הצביעו, היא פשוטה: כוחו של השיר לא ניכר בשיריותו. תכונותיו השיריות של השיר אינן חזקות מספיק כדי להצדיק את השימוש בהן והתכונות הלא שיריות (כמו רעיון או תוכן או מסר) אינן נארגות בצורה טובה דיה לתוך התכונות השיריות. נוסף על כך, לא רק שאין השירי והלא שירי ארוגים היטב זה בזה, אלא גם השירי בפני עצמו אינו מוצלח במיוחד. כלומר, אין פה מצב של שימוש מעולה בתכונות שיריות - חרוז, מקצב, לשון שירית - שאינה בהכרח קשורה לתוכן, אלא שגם השימוש בתכונות השיריות בפני עצמו אינו מוצלח במיוחד.

מה שכן יש הוא מסר ורעיון איך להביע אותו: באמצעות ההשוואה בין שני הגורמים: הפרשה המקראית והמציאות הפלסטינית. רק מה, זה לא מספיק. האריגה של הגורמים יחדיו אינה הדוקה דיה, אינה יוצרת שלם אורגני. שני הצדדים מוצגים זה ליד זה ומיופים קצת באיזה רצף נרטיבי. לא נעשה שימוש בכוחה של השירה ליצור השוואות כאלה: בין-טקסטואליות לסוגיה למשל, מטפורות או דימויים ( שהם צורות המבוססות על השוואה) או כל כלי אחר.

הכותב השכיל ליצור הבחנה דקה ומעניינת ביחס למציאות אולם לא הביע אותה היטב בשיר בצורה שתצדיק שיר. אולי עדיף לו היה בוחר צורות אחרות, כמו למשל טור הדעות בעיתון או אותה צורה שנזנחה לאחרונה אולם מיועדת בדיוק לאותה הבעה ספרותית של דעות: המסה.

לגבי אותם שירים מגויסים - אכן, שיר המביע רעיון פוליטי מושך תשומת לב רבה יותר אל הרעיון ולכן הטכניקה השירית שלו נתונה יותר לביקורת ונדרשת יותר להצדיק עצמה.נראה שבתפיסת הקוראים שיר צריך להיות קודם טוב כשיר, אחר כך נדבר על תכנים ומסרים. עם זאת, לא חסרים שירים פוליטיים או בעלי כל מסר אחר שאינו רגשי העושים שימוש מצוין בהשוואת כגון זו שנעשית פה. קח למשל את "על הילד אברם" של אלתרמן הטווה בוירטואוזיות שאין כדוגמתה את סיפור אברם התנ"כי לתוך סיפורו האישי של ילד בשואה. השיר נכתב כך שאין איזו "אמירה" חשופה על ההשוואה אלא היא מוראית בעצם יציקת שני המאורעות לאחד. יש הטוענים כי ההראיה של הדברים תחת מתן אמירה עליהם היא המאפיין הבולט של הספרות וגם של השירה. "שיר אמירתי" הוא בעייתי מבחינה זו.דוגמה דומה היא "בעיר ההריגה" של ביאליק.

באשר לשבחיך - אני חולק עליהם. השיר רחוק מלהיות רגיש למקצב, לפחות באוזניי, והשפה גם היא רחוקה מלהרשים, בעיקר כשהיא משתמשת בתיקון היתר הצורם המביא להשמטת שי"ן השיעבוד: "בשבוע בו". 2 החלטות בלבד החליטה האקדמיה בעניין סגנון, שתי החלטות בלבד מול מאות ואלפים בעניין דקדוק. פסילת ההשמטה הזו היא אחת מהן. היות שהשיר נעדר מקצב כלשהו, איני רואה הצדקה פואטית להשמטה הזו.
שאלה בסוגריים 197326
(מה השניה?)
שאלה בסוגריים 197343
בדוק פה
חפש ב"מבנה המשפט"

מסתבר שהוסיפו עוד שתיים. או, ליתר דיוק, מיקמו בסעיף הזה עוד שתי החלטות שהיו פעם במקום אחר.
שאלה בסוגריים 197382
מה מפריע להם אם אנשים משמיטים את ה"בו"? אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה שלהם לצמצם את השפה, כאשר אפשר באותה מידה להרחיב אותה.
שאלה בסוגריים 197395
אנשים לא משמיטים את ה"בו" אלא את ה"ש" שלפני ה"בו".

מה אכפת להם? מה אכפת לך אם מהמילה "מילה" הייתי משמיט את ה-ה'? זהו שינוי שאין לו סיבה חזקה מספיק ואין לו תקדים מוצק דיו בהיסטוריה של השפה. ההשמטה אינה הרחבה של השפה אלא ניוון שלה. לא מדובר פה באיזו ביטוי מדויק וססגוני שאין לו תחליף מקובל או "תקין". מדובר או בסתם עצלנות וניוון או בתיקון יתר - זה נשמע טוב יותר.

אני אישית מאמין שיש לשאוף לקלסיות ולסגנון גבוה של השפה, לפחות כשמדובר בהוראה ובקביעת תקנים. העם בכל מקרה עושה כרצונו אבל צריך לפחות לנסות להקנות את מה שנכון. התפיסה של "למה לא להשמיט" נובעת מאותו מקום שממנו נובע "מה הטעם ללמד ערכים, הרי בכל מקרה יש פשע" או "מה הטעם לשנן, הרי גם כך שוכחים הכול אחר כך". המערכת והמוסדות האחראים צריכים לשאוף לאידאל. גם כך המציאות מפשרת את זה אחר כך. אם מראש היו מוותרים אז בכלל השפה הייתה מידרדרת לתהום.

לדעתי יש ללחום מלחמת חורמה בהתנוונות השפה או התחומים האחרים בכלל, כמו חינוך, ידע וערכים. אם כל צד ימשוך לכיוון אחר אז אולי נתייצב באמצע. אולי האמצע יהיה פחות נורא.

בלי קשר, אני פעם מחיתי נחרצות נגד החוק הזה והוכחתי שהוא סותר את רוח השפה העברית בכלל וכן את רוח החלטות האקדמיה בפרט. אבל זה לא משנה לטעמי. יש להחזיק בכל הכוח בסטנדרט מסוים, קלסי ותקין.

לגבי הרחבת השפה - היא אכן מורחבת לא פעם במקרים ראויים, בביטויים ססגוניים שאין להם תחליף מוכר, בצורות לשון חדשות. האקדמיה חדשנית הרבה יותר ממה שאנו חושבים. יושבים בה לא מעט זקנים תוססים בעלי רוח צעירה ומתקדמת. לפעמים אנו הסטודנטים הצעירים מוחים נגד הקדמה שהם מעודדים.
שאלה בסוגריים 197575
רגע, זה מאוד מעניין אותי: התוכל לפרט על מחאתך נגד החוק? אם מאיזושהי סיבה אתה לא רוצה כאן, אשמח גם לדואל.
שאלה בסוגריים 197576
או, כמובן, במאמר לפרסום!
בעד שי''ן השיעבוד 197895
זה מתוך איזה מייל ששלחתי למרצה שלי.

בעד השמטת השי"ן במשפט משועבד: הצירוף של "הבית נשרף" ו"בבית הזה נולדתי" ייצור את "הבית שנולדתי בו נשרף". הצורה "הבית בו נולדתי נשרף" נחשבת פסולה בשל השמטה חסרת סיבה של אות השעבוד. אולם ההבדל בין הצורה הפסולה לבין הצורה התקינה אינו מסתכם בהשמטת השי"ן, אלא נראה גם בטרנספורמציה של מיקוד: המושא מוזז לתחילת המשפט: לא קיימת הצורה "הבית נולדתי בו נשרף" אף שגם בה מושמטת אות השעבוד. רק הצורה "הבית בו נולדתי נשרף" קיימת. מדוע? משום שעצם הטרנספורמציה כבר מסמנת את רצף "בו נולדתי" כפסוקית, ובהתאם לעקרון הבסיסי ביותר של השפה ושל החשיבה – עיקרון החסכנות – לא מסמנים פעמיים. מכאן,שהשמטת אות השעבוד אינה נובעת בהכרח מעצלות הדובר או מתיקון יתר, אלא מאחד העקרונות הבסיסיים ביותר של השפה ושל החשיבה. פסילת הצורה הזאת פירושה פסילת עיקרון בסיסי שרבים מחוקי הדקדוק מתבססים עליו, וכתוצאה מכך גם קביעות אחרות צריכות להיפסל, כמו למשל החלפת "את אותו הדבר" ב"אותו הדבר" וכן הלאה.

עם זאת, אני עדיין בעד החוק.טיעוני הם אקדמיים אך תפקידה של האקדמיה אינו רק אקדמי אלא גם ובעיקר חינוכי וערכי ומבחינה זו עדיף לדבוק בקלסי בעיקר כאשר התרת צורות אחרות לא תובן כ"עיקרון החסכנות של השפה" אלא כהתרת הרסן ותשמש "רוח גבית" לניוון נוסף.
שאלה בסוגריים 197581
תודה, אור. הסברת ונימקת גם את דעתי.
ודייק 197203
"מצאתי את השיר מעלה..." = גם אנגרית ‏1, גם צרימה בזמנים (תפירת זמן עבר לזמן הווה בכוח) וגם דלדול של המשמעות המקורית של הפועל (מצאתי את השיר ברחוב).

עדיף היה: "אני מוצא שהשיר מעלה רעיון..."

1 עברית/אנגלית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים