בתשובה לאלון עמית, 12/02/04 21:13
האלה המשולשת 197188
אם הבנתי נכון, התחום שלך הוא במדעי הטבע או המדויקים. מציעה לך שתיזכר בתולדות התפתחות השימוש של הסמלים שניתנו למספרים, עד שהתקבלו אלה שאנחנו מקבלים כמובנים-מאליהם.
שנית, מציעה לך שתפריד בין הרובד המאגי והמיתולוגי לרובד המעשי, או: היישומי.
שלישית, נדמה לי שזה מספיק. ( כך גם לא נסתכן בסינית.) :-)
האלה המשולשת 197189
או-קיי, יגעתי ונזכרתי בתולדות הסמלים שניתנו למספרים, רק לא הבנתי מי הם אלה שאנחנו מקבלים כמובנים-מאליהם. מהי ה"חשיבות הרצינית" שיש לייחס לסמלים אלה? אנשים לאורך ההיסטוריה ייחסו משמעות מאגית לירח, לכוכבים, ליום הלידה, לאש, לאדמה, לנמר, לחתול, לעיוורון, לנהר, למספר שלוש-עשרה וללב החי, וזה נורא נחמד ומעניין (באמת) לקרוא וללמוד את האגדות האלה. אבל לא הייתי מרחיק לכת ואומר שיש *חשיבות רצינית* לקשר בין העיוורון לראיית העתיד או בין הריקוד לגשם, וכך הוא לגבי סמליו המרובים של המספר שבע.

את מציעה לי להפריד בין הרובד המאגי והמיתולוגי לרובד המעשי או היישומי. אם לא הייתי עושה את ההפרדה הזו, הייתי אצטגנין, קורא בכף היד או אולי אפילו יואב בן-דב. מיתולוגיות יש בשפע, ואני מת על מיתולוגיות - יש כמה שאני מכיר לא רע. אבל עד עכשיו לא הצלחתי להבין ממך (או מטלה) האם אתן סוברות שיש איזה קשר בין חשיבותו של 3 בסדרת פיבונצ'י (מה שלא תהא זו) לבין הכותרת שאנחנו סוחבים איתנו בפתיל.
האלה המשולשת 197297
שוב כתבתי בסינית. איתך הסליחה.
צר לי. בתור "סמלים" התכוונתי למִספר, או סִפְרָה. (סימול של מִספר, או סִפרה, בעזרת מקל או מקלות; בעזרת אותיות האלפבית, לפי שפת המקום; ועוד, עד אלה "שלנו", עם ההיסטוריה שלהם. כל אלה הינם רק סמלים, כידוע.)
במקביל, או לצד זה, הצעתי לך להתייחס וגם להפריד את הרובד המאגי והמיתולוגי מן הרובד המעשי-יישומי.
אינדוקציה ודדוקציה: לפי הצורך. כל אחד ושיטתו.‏1

אני מקווה שעכשיו תתייגע פחות.

---
1 חוץ מזה, אני חוששת שעורי לא מספיק עבה ועקיצותיך לא נעימות לי.
האלה המשולשת 197338
עקיצות: גם אני לא השתגעתי על ניסוחי ה"מציעה לך", אך כנראה שהגזמתי. מצדי אפשר לפתוח מסך-מחשב חדש בלי השטויות.

עכשיו הבהרת שב"סמלים" את מתכוונת לספרות, אותם סמלים המסמנים *את* המספרים, וקשה לי לראות איך זה קשור למשמעות הסמלית *של* המספרים - האלה המשולשת, ארבע המספר המושלם וכו', שעלו בדיון עד כה.
האלה המשולשת 197434
טוב, אלון. לשגר יונת שלום והודעות ברוח זו במקורה - מתאים לי. :-)
אשתדל לכתוב בקיצור ובעברית מה ששייך(*). (בלי ציניות: אני עצמי מבקשת מן הסטודנטים והמודרכים שלי להעיר לי כשאני מדברת או כותבת סינית.)
---
כמו שכתבתי בהודעה שלי לטלה, לא בטוח שיש לי תיאוריה. יש לי קווים.
הנושא הוא: ההליכה להתפתחות שתהיה אינטלקטואלית-אקדמית, וממנה, ההתפתחות הטכנולוגית.
הקושי הוא בהיפרדות: 1) מחבל הטבור, 2) מגוף העצמי, אני-עצמי.
יש לזכור שהסימביוזה היא אשליה חיונית: היקום ו"אני" - חד הם; "אני" מוגן; "אני" לא רק = "חלק" אלא גם = "כוליות" < > "כוליות" לא רק ="הכול" אלא גם = "אני"; ההזנה ה"הדדית" רק מחזקת. כדי להתפכח ממנה ולשרוד רגשית, 1) על ה"אני" להיות מצויד ב"במקום" שיהיה שווה-ערך לאובדן התמימות; 2) "אני" זקוק ליכולת הפשטה והמשגה ע"מ לתפוש כי זו אשליה ותו לא.
מכאן אעתיק מן המכתב ששלחתי לטלה, ועמך הסליחה על חזרות מסוימות:
---
על מה אני מדברת?
בנושא שלך, אני מדברת על הקושי בהיפרדות, א) מחבל הטבור, וב) מגוף העצמי, אני-עצמי.
מבחינת המיתולוגיה, אני רואה בכפילויות של המספר "שלוש" מעין אמצעי להרחיק לכת במידה מסוימת מן ה-"אחד" ומן ה-"שניים", עם קביים בכדי לא "ליפול". אם הצליח האדם להישאר על שתי רגליו ("שתיים"), עליו לשלם "מיסים": להקריב קורבנות כהבטחה, וכמנחת תודה.
במילים אחרות: המיתולוגיה עצמה - המצאת דמויותיה וסיפוריה - משמשת בתפקיד קביים לכל צעד שעשה האדם בהתפתחותו האקדמית-אינטלקטואלית, כי כל צעד הרחיק אותו מן הביטחון של הסימביוזה.
עקב כך, ועקב הידוע לי (מעט, מעט מאוד, טלה), גם המספרים (numbers) - א) מגיעים להמשגה רק דרך התנסות חווייתית-רגשית המוצאת ביטוי באמצעות הסבר של כוח מיתי; ב) ההתפתחות הקוגניטיבית-אקדמית איטית, מבחינתנו:
אכן, אחת, שתיים, שלוש, "הרבה". יש "עוד", זה ברור. אבל - איך להגיע ל"עוד"? מה שכתבתי בפורום של מאמרך הוא קו להסבר ל-"איך מגיעים ל'עוד'?". החד-גדיא מספר לנו על חלק של התהליך. בדיוק כמו שכל הכפילויות של האלים מספרות את הסיפור הזה.
כעת: אני מכנה "ראייה פואטית" של האדם את הדרך שתיארתי לעיל, מאז ועד היום‏1. לא מגיעים בה רחוק מאוד - לראייה: ההתפתחות המדהימה במדעים המדויקים מהרגע שהתאזרחה אצל המדענים הסִפרה ההודית, המכונה הערבית,
אם אינני טועה‏2, וזאת, רק במאה ה-‏15, למרות פיבונצ'י והשימוש שלו בה מיד אחרי שלמד עליה במסעותיו בהודו.
התפתחות זו טכנולוגית תחילה, כדי ליצור את הכלים הטכניים. היא כבר שייכת למה שאני מכנה "הראייה הפרוזאית" של האדם‏1.
מזווית-ראייה זאת, לפיה יש שני סוגי "ראייה", או התייחסות, קל למצוא הקשרים בינה לבין הארגון החברתי (אולי מבנה חברתי?) ויצירת המיתוסים, משמעויותיהם המספריות, המאגיה וכד'. מתחילים מן הקושי הראשון: האחד, האני. ממשיכים בעזרת מה שניתן לספור, ע"מ לאמוד, להעריך, וכד' - תמיד מן הקרוב ביותר למתרחק במעט. רק משם ממשיכים‏3.
במילים אחרות:
הקרבה הרגשית ל-"אחד: אני-עצמי", ל-"שתיים: את/ה ואני זוג", ול-"שלוש: תא משפחתי קטן", אִפשְרה את תחילת התהליך האקדמי. בכל זאת, אנו עדיין נמצאים בגבולות הראייה הפואטית. היא רגשית: ערבות לקיום. ההתקדמות אף היא נבנית בגבולות הראייה הפואטית. לכן אני מתרגמת את החד-גדיא לחוויה רגשית של מציאות משמעותית המשתקפת במספרים. המיתוסים בכללותם שייכים לראייה הפואטית.
מן הרגע שיכול האדם לבצע את התרגום‏4 למעשים, לכלים וליישומים, מתחילה לתפוס מקום ההתפתחות של הראייה הפרוזאית, המתרחקת מן הטבור: כל תוצר, או כלי, נמצא מחוצה לו, ומשמש להתרחקות נוספת - להפשטה (אבסטרקט).
אין כאן כבר רגשות, אין כאן ערבויות. עקב כך, עדיין יישען האדם במיתוסים (או באמונה), ויוסיף לנהוג לפיהם. אלא מה? אלא שבינתיים הפריד גם בין שני סוגי הראייה.
--- " (עד כאן: מן המכתב לטלה.)
---
אנא, אם כתבתי בסינית, תאיר לי. אם יש לך מידע שונה, סותר, וכד' - אנא, הוסף לי, וגם תעיר לי.

---
(*) עליי להיות זהירה, כי יש ספר (שלי) כבר בתהליך לקראת הוצאתו לאור. הבטחתי למו"ל שזכויות היוצרים נשמרות דווקא באינטרנט, עם רישום התאריכים. (אני יודעת: אין תגליות, רק דרכים.)
1 גם בכתיבה‏5: יש "ראייה פואטית" ויש "ראייה פרוזאית".
2 Arabic numbers, Arabic numeral, etc.
3 חבל שאני לא זוכרת כל כך בדיוק מה שלמדתי מתוך סקרנות (ובימי לימודיי בפילוסופיה של המדעים). היתוסף ידע רב - עד שקל להיבהל, כמותית לפחות.
4 התרגום: של המספרים שאליהם הגיע האדם, שהצליח להמשיג.
5 עקב מחקרים בכיוונים שנפתחו לפני כחמש-עשרה שנים, תפישת הכתיבה השתנתה - אבל לא כאן המקום לדיון.
6 בקיצור כבר לא יהיה... צר לי.
האלה המשולשת 197530
רבקה, אני מצטער, אינני מצליח להבין ולעקוב. בכל אופן הנה כמה שאלות והערות:

"הנושא הוא: ההליכה להתפתחות שתהיה אינטלקטואלית-אקדמית, וממנה, ההתפתחות הטכנולוגית". ההולך כאן הוא המין האנושי, או האדם המתבגר מינקות לבחרות?

"הקושי הוא בהיפרדות: 1) מחבל הטבור, 2) מגוף העצמי, אני-עצמי."

ההיפרדות מחבל הטבור היא מטפורה למשהו, או שזו היא לעצמה? ובאיזה מובן יש היפרדות מגוף-העצמי, מה"אני"?

בהמשך, היה נדמה לי שתיארת תהליך היסטורי של מעבר מ"השלב הפיוטי" של הכרת מספרים באופן "רגשי" (מספרים קטנים בלבד?) ל"שלב הפרוזאי" הטכנולוגי שחייב את התאזרחות הספרות ההודיות. אני לא מכחיש שיש חשיבות מדעית וטכנולוגית לשיטה מוצלחת לייצוג מספרים כמו השיטה הערבית, אך לא הייתי מפריז כל כך בהערכת חשיבות זו. הישגים מדעיים והנדסיים מופלאים נעשו עוד הרבה לפני המאה ה-‏15, והשינויים שהובילו להתפתחות המדהימה במדעים המדוייקים כוללים עוד הרבה תהליכים שאינם קשורים כלל לייצוג מספרים.

עוד דוגמאות למשפטים שלא הצלחתי לפענח:

"מזווית-ראייה זאת, לפיה יש שני סוגי "ראייה", או התייחסות, קל למצוא הקשרים בינה לבין הארגון החברתי (אולי מבנה חברתי?) ויצירת המיתוסים, משמעויותיהם המספריות, המאגיה וכד'. מתחילים מן הקושי הראשון: האחד, האני. ממשיכים בעזרת מה שניתן לספור, ע"מ לאמוד, להעריך, וכד' - תמיד מן הקרוב ביותר למתרחק במעט. רק משם ממשיכים‏3."

"הקרבה הרגשית ל-"אחד: אני-עצמי", ל-"שתיים: את/ה ואני זוג", ול-"שלוש: תא משפחתי קטן", אִפשְרה את תחילת התהליך האקדמי."

אולי זה רק אני, ואחרים הבינו.
האלה המשולשת 197582
אלון, כן, הבנתי. לא אוכל להרחיב כרגע: השלג והרוחות מנתקים את הקו וקשה לי להתחיל בלי סוף. (כן, ירושלמית.)
עמך הסליחה.
אם אשכח שלא כתבתי שוב (ההודעה ששלחתי לפני כעשרים דקות נעלמה ולא עלתה), אנא תזכיר לי, או כאן, או במייל. ממהרת...
האלה המשולשת 198043
אלון, סליחה על האיחור. שני דברים:
1. לא תירוץ אלא מציאות: ירושלמית, חייבת לחיות את הצד הפרוזאי, גם לזכור את הצד הפרוזאי. (בלי ציניות, בהן צדקי.)
2. אני רואה שהתשובה שלי מסתבכת ומתארכת. קצת סבלנות, בבקשה, כי המטרה היא לסח משהו ברור.
תודה.
האלה המשולשת 198044
(...ועד שאסיים, יתברר כי תגובתי מיותרת...?)
האלה המשולשת 198117
(הפעם הדפסתי בנפרד - בתקווה שלא יהיה קצר חשמלי או אינטרנטי באמצע. וסליחה על האיחור.)
--
הנושא שהתחלנו לדון בו נסב על מידת החשיבות שיש למספר 3 ולכפולותיו. כדי להגיע לחלק הזה, התחלתי-כאילו מן ההתחלה.
להזכירך, החלק הזה בדיון הסתעף מ-תגובה 195478 של טלה:
"אין כאן שום סילוף היסטורי מהסיבה הפשוטה שהתקופות שאליהן מתייחסות התיאוריות על השלטון הנשי אינן תקופות היסטוריות ולכן לא יכול להיות להן בסיס היסטורי, אמיתי או מסולף. אין שום הוכחה לכאן או לכאן על התקופות הטרום-כתביות ולכן איש אינו יכול להיתלות כאן בשום הוכחות היסטוריות, או ארכיאולוגיות, למשל, מאחר שאין שום הוכחות ארכיאולוגיות למבנה חברתי כלשהו. את התיאוריה הכרוכה במספר שלוש הסברתי בכך שזהו ה"מספר" הקטן ביותר, וכשכזה, הוא בלי ספק גם הקדום ביותר - חשיבה הגיונית מספיקה כאן: אחד הוא יחידה ואיננו מספר, ושתיים הוא זוג וגם הוא איננו מספר במובן המקובל."
דובי קננגיסר הגיב לה (תגובה 195983:
"ושלוש הוא שלשה ושתים-עשרה הם תריסר. או, במילים אחרות - מה?! מה הגיוני בטענה שאחת ושתיים אינם מספרים, ומה הקשר של יחידה וזוג לעניין? מה ה"מובן המקובל" של מספר, לפיו שתיים אינו מספר?"
אתה הגבת לו ב-תגובה 195985 :
"אם אינך מתמצא בהגות בת-זמננו, לפחות אל תנפנף בזאת בריש-גלי. אחד ההוגים החשובים של המאה כבר נדרש לשאלה הזו:
"The real difficulty lies in the fact that every integer is in itself a unit. If I take two as a unit, things are very enjoyable, men and women for instance - love plus unity! But after a while it is finished, after these two there is nobody, perhaps a child, but that is another level and to generate three is another affair."
מתוך: Lacan, Jacques. 1970. "Of structure as an inmixing of an otherness prerequisite to any subject whatever". In /The Languages of Criticism and the Sciences of Man/, edited by Richard Macksey and Eugenio Donato. Baltimore: Johns Hopkins Press. p.191."
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מתגובתך לעיל חשבתי שברור לך על מה אני מדברת. אני יוצאת עכשיו מן הציטוט שהעלית, וממשיכה לפי שאלותיך, בתקווה שיהיה ברור יותר.
פסקה 1:
"הנושא הוא: ההליכה להתפתחות שתהיה אינטלקטואלית-אקדמית, וממנה, ההתפתחות הטכנולוגית". ההולך כאן הוא המין האנושי, או האדם המתבגר מינקות לבחרות?
תשובה: המין האנושי, המיוצג ע"י האדם.
--
פסקה 2:
"הקושי הוא בהיפרדות: 1) מחבל הטבור, 2) מגוף העצמי, אני-עצמי."
[שאלתך:]
1) ההיפרדות מחבל הטבור היא מטפורה למשהו, או שזו היא לעצמה? 2) ובאיזה מובן יש היפרדות מגוף-העצמי, מה"אני"?
תשובה:
1) אתחיל בסטייה קטנה להסבר קצרצר: היום יודעים בוודאות על מה שמכונה "טראומת הלידה". זה כבר לא מיתוס: יש מחקרים בתחום. הרבה.‏1 התוצאה: זה לא פיקניק, לא ההיפרדות מרחם האם, לא המגע עם העולם החיצון.
מכאן שההיבט המטפורי מורכב ומשחק לשני הכיוונים: מכיוון אחד, אנו מדברים על ניתוק מהרחם ע"י חיתוך חבל הטבור כעל סמל לגירוש מגן-העדן; מן הכיוון השני, אנו מדברים על ניתוק ועזיבת גן-העדן ע"י חיתוך חבל הטבור כעל סמל לקיום חיי האדם על פני האדמה; החיתוך הזה, לשם הניתוק מהרחם/גן-עדן, הינו תנאי הכרחי לחיים (אם כי לא מספיק).
מה שתיארתי לעיל מהווה היציאה מן הסימביוזה הבראשיתית, הראשונית. זאת קודם-כול סימביוזה פיזית במובנה הממשי: הממשות של חיי העובר ברחם-אמו. בדבריי התכוונתי לסימביוזה הזאת.
2) [ההיפרדות] מגוף העצמי, אני-עצמי.
להיפרדות הזאת, לניתוק הזה, התייחסתי כשכתבתי את הפסקה שמלאה "שבחי הסימביוזה": "יש לזכור שהסימביוזה היא אשליה חיונית: היקום ו"אני" - חד הם; "אני" מוגן; ...".
לא די בגירוש מגן-עדן, או בנטישת גן-עדן: כל עוד אין דיפרנציאציה ואינדיוודואציה, האשליה שומרת על מצב של סימביוזה נפשית-רגשית. בהקצנה, זה אומר כי הכול, הכול ככה, כפשוטו וכפשטנותו, הוא "אחד" שהוא "אני". שליטת ה"אני" מוחלטת. הגנת ה"אני" מוחלטת. הכול בזכות שלילת הדיפרנציאציה וההתנגדות לאינדיווידואציה. (לכן "אחד" אינו מספר במובן האריתמטי: עדיין אין פעילות של מנייה.)
אם כן, ההיפרדות כאן היא במובן נפשי-רגשי: מודעות לקיום-בנפרד, פיזית _ו_רגשית, תוך ניתוק גמור מן המצב הסימביוטי בשני המובנים.
---
פסקה 3:
"בהמשך, היה נדמה לי שתיארת תהליך היסטורי של מעבר מ"השלב הפיוטי" של הכרת מספרים באופן "רגשי" (מספרים קטנים בלבד?) ל"שלב הפרוזאי" הטכנולוגי שחייב את התאזרחות הספרות ההודיות. אני לא מכחיש ש..."
הסבר:
אלון, נכון: גם לפני כן הייתה עשייה טכנולוגית מדהימה. בדבריי הצבעתי על קשייו העצומים של האדם להרחיק עצמו מן המוּכר לוֹ, ולוּ במקרים שבהם המוּכּר הוא מעשה-ידיו-שלו. כל מעבר אורך לו זמן רב. כל מעבר מצריך קביים.
והערה: "השלב הפואטי" ו-"השלב הפרוזאי" נשמעים נפלא. אני דיברתי על שני סוגי ראייה, פואטית ופרוזאית. ברשותך, אני קונה את השלבים שציינת.‏23
---
פסקה 4 ואילך:
אני מציעה עכשיו הסבר קצת שונה (בלי ציניות), במטרה להסביר את דבריי:
אנחנו מדברים תמיד על מצפון, על ייסורי מצפון, נקיפות מצפון, מצפון נקי. כדי להרגיע את עצמנו, אנחנו מסבירים לעצמנו מה היה המצב, מה היו האפשרויות שעמדו לפנינו, מה היו המניעים, מה יכולנו לעשות, מה נבצר מיכולתנו.
למעשה, אנחנו מספרים לעצמנו "סיפור" שירגיע אותנו וישרה עלינו שלוות נפש על מנת לישון בשקט בלילה; גם בבוקר אנו מספרים לעצמנו "סיפור", על מנת לקום במצב טוב לקראת התמודדויות חדשות של יום חדש. כגודל ההשפעה החיובית של הסיפור עלינו, כן גודל השלווה והשפעתה על כוחות הנפש שיעמדו לרשותנו. ‏4
מה מעשינו, אם כך הדבר?
מעשינו דומים מאוד לאלה של אנשי הבראשית, אנשי הפרה-היסטוריה. זווית הראייה הפואטית מעלה את ההרמוניה למוקד ההתייחסות, ובכך היא מראה לנו כי "חטאנו" במחשבותינו או בהתנהגותנו. ערערנו משהו בהרמוניה. הפרנו את האיזון. איך נוכל לישון בשקט, במצפון נקי?
כשזה המצב, אנו מגייסים את זווית הראייה הפרוזאית לעזרתנו: במקרים כאלה, היא תספר ותסביר לנו למה _לא_ יכולנו לנהוג אחרת, או תרגיע אותנו במילות נחמה כמו: "לא נורא, רק נדמה לך שזה היה נורא", וכל "סיפור" שיתאים לסיטואציה כדי להשיב את האיזון בתוך-תוכנו. כי זווית הראייה הפרוזאית עוסקת במציאת דרכים להשיב מלחמה שערה, להרחיק אותנו מן הסכנות הטמונות בצעדים נועזים.
---
בחזרה לפסקאות 4 ואילך:
לפי זווית הראייה הפואטית, חיי האדם אמורים להתקיים בלי שיהא עליו לדאוג לעצמו למאכל, כסות, הגנה: ההתמזגות האבסולוטית, האחדות האבסולוטית בינו לכוליות, מצביעה על כי הוא אמור להיזון בלא כל מאמץ מצדו, ואין כל סכנה אורבת לו.
אילו נהג כך... ליתר חידוד: מי שינהג כך, מותו בטוח. וייכחד גם כמין וכגזע.
---
לעת עתה, עד כאן.
אם משהו ברור ומשהו אחר לא-ברור, אנא הכוונתך.
אם הפעם מה שכתבתי ברור ומסביר לך מה שהיה קשה להבין בהודעה המקורית, ההמשך יהיה לפי בקשתך. תודה.

------------------------------------------------
1 חיפוש בגוגל יעלה כמויות אדירות ובלתי נסבלות. רובם על טהרת המדע, בלי פילוסופיה-בגרוש. (מחקרים בתחומי הרפואה, הביולוגיה, הפסיכיאטריה, בתחומים אינטר-דיסציפלינאריים.)
2 ומוסיפה: "הפעוטות חיים בשלב הפואטי. הגדילה וההתבגרות מחייבות מעבר לשלב הפרוזאי כדי להגיע לבגרות. יש ילדים נצחיים, אמנים, משוררים, סתם נוירוטיים.משמע, כל אלה מקובעים בשלב הפואטי של חייהם." נשמע הרבה יותר ידידותי מן ההגדרות וההסברים הרווחים. מה דעתך? אולי נתחלק בזכויות-היוצרים?
3 טלה בר העירה את תשומת לבי על קיומם של שני סוגי הראייה - פואטית ופרוזאית - בספרו של גרייבס "האלה הלבנה". לבושתי, עוד לא קראתי את הספר.
4 (אני כאן מתקרבת לתחום הבעיה הפסיכו-פיזית, וברור שלא אפתור מה שלא פתרו גדולים ממני. לכן אני מפסיקה כאן את קו המחשבה ומתמקדת בהסבר שנתתי בלבד.)
האלה המשולשת 198270
רבקה, אני ממש מתנצל, אבל כדאי לך להתייאש ממני. את כל-כך משקיעה בתגובות ארוכות ומפורטות, ואני כל-כך לא מבין. אולי ננסה שוב בפעם אחרת, על נושא אחר קצת.
האלה המשולשת 198271
ההתנצלות התקבלה, אלון. תודה.
(חוץ מזה, אין לי מה להתייאש ממך: מתחילים באיזו נקודה, ולא מבינים. עם הזמן, פוגשים שוב את הרעיון - וכבר יש רקע. רק אל תתייאש אתה: גם לי לא היה קל לעבור מפילוסופיה של המדע לתחומים אחרים.)
האלה המשולשת 198272
(... רק עכשיו נזכרתי שאולי שמי מופיע שונה - תיקנתי. אלון, סליחה. לא היה מכוון אליך.)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים