בתשובה לאלון עמית, 14/02/04 23:19
האלה המשולשת 198117
(הפעם הדפסתי בנפרד - בתקווה שלא יהיה קצר חשמלי או אינטרנטי באמצע. וסליחה על האיחור.)
--
הנושא שהתחלנו לדון בו נסב על מידת החשיבות שיש למספר 3 ולכפולותיו. כדי להגיע לחלק הזה, התחלתי-כאילו מן ההתחלה.
להזכירך, החלק הזה בדיון הסתעף מ-תגובה 195478 של טלה:
"אין כאן שום סילוף היסטורי מהסיבה הפשוטה שהתקופות שאליהן מתייחסות התיאוריות על השלטון הנשי אינן תקופות היסטוריות ולכן לא יכול להיות להן בסיס היסטורי, אמיתי או מסולף. אין שום הוכחה לכאן או לכאן על התקופות הטרום-כתביות ולכן איש אינו יכול להיתלות כאן בשום הוכחות היסטוריות, או ארכיאולוגיות, למשל, מאחר שאין שום הוכחות ארכיאולוגיות למבנה חברתי כלשהו. את התיאוריה הכרוכה במספר שלוש הסברתי בכך שזהו ה"מספר" הקטן ביותר, וכשכזה, הוא בלי ספק גם הקדום ביותר - חשיבה הגיונית מספיקה כאן: אחד הוא יחידה ואיננו מספר, ושתיים הוא זוג וגם הוא איננו מספר במובן המקובל."
דובי קננגיסר הגיב לה (תגובה 195983:
"ושלוש הוא שלשה ושתים-עשרה הם תריסר. או, במילים אחרות - מה?! מה הגיוני בטענה שאחת ושתיים אינם מספרים, ומה הקשר של יחידה וזוג לעניין? מה ה"מובן המקובל" של מספר, לפיו שתיים אינו מספר?"
אתה הגבת לו ב-תגובה 195985 :
"אם אינך מתמצא בהגות בת-זמננו, לפחות אל תנפנף בזאת בריש-גלי. אחד ההוגים החשובים של המאה כבר נדרש לשאלה הזו:
"The real difficulty lies in the fact that every integer is in itself a unit. If I take two as a unit, things are very enjoyable, men and women for instance - love plus unity! But after a while it is finished, after these two there is nobody, perhaps a child, but that is another level and to generate three is another affair."
מתוך: Lacan, Jacques. 1970. "Of structure as an inmixing of an otherness prerequisite to any subject whatever". In /The Languages of Criticism and the Sciences of Man/, edited by Richard Macksey and Eugenio Donato. Baltimore: Johns Hopkins Press. p.191."
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מתגובתך לעיל חשבתי שברור לך על מה אני מדברת. אני יוצאת עכשיו מן הציטוט שהעלית, וממשיכה לפי שאלותיך, בתקווה שיהיה ברור יותר.
פסקה 1:
"הנושא הוא: ההליכה להתפתחות שתהיה אינטלקטואלית-אקדמית, וממנה, ההתפתחות הטכנולוגית". ההולך כאן הוא המין האנושי, או האדם המתבגר מינקות לבחרות?
תשובה: המין האנושי, המיוצג ע"י האדם.
--
פסקה 2:
"הקושי הוא בהיפרדות: 1) מחבל הטבור, 2) מגוף העצמי, אני-עצמי."
[שאלתך:]
1) ההיפרדות מחבל הטבור היא מטפורה למשהו, או שזו היא לעצמה? 2) ובאיזה מובן יש היפרדות מגוף-העצמי, מה"אני"?
תשובה:
1) אתחיל בסטייה קטנה להסבר קצרצר: היום יודעים בוודאות על מה שמכונה "טראומת הלידה". זה כבר לא מיתוס: יש מחקרים בתחום. הרבה.‏1 התוצאה: זה לא פיקניק, לא ההיפרדות מרחם האם, לא המגע עם העולם החיצון.
מכאן שההיבט המטפורי מורכב ומשחק לשני הכיוונים: מכיוון אחד, אנו מדברים על ניתוק מהרחם ע"י חיתוך חבל הטבור כעל סמל לגירוש מגן-העדן; מן הכיוון השני, אנו מדברים על ניתוק ועזיבת גן-העדן ע"י חיתוך חבל הטבור כעל סמל לקיום חיי האדם על פני האדמה; החיתוך הזה, לשם הניתוק מהרחם/גן-עדן, הינו תנאי הכרחי לחיים (אם כי לא מספיק).
מה שתיארתי לעיל מהווה היציאה מן הסימביוזה הבראשיתית, הראשונית. זאת קודם-כול סימביוזה פיזית במובנה הממשי: הממשות של חיי העובר ברחם-אמו. בדבריי התכוונתי לסימביוזה הזאת.
2) [ההיפרדות] מגוף העצמי, אני-עצמי.
להיפרדות הזאת, לניתוק הזה, התייחסתי כשכתבתי את הפסקה שמלאה "שבחי הסימביוזה": "יש לזכור שהסימביוזה היא אשליה חיונית: היקום ו"אני" - חד הם; "אני" מוגן; ...".
לא די בגירוש מגן-עדן, או בנטישת גן-עדן: כל עוד אין דיפרנציאציה ואינדיוודואציה, האשליה שומרת על מצב של סימביוזה נפשית-רגשית. בהקצנה, זה אומר כי הכול, הכול ככה, כפשוטו וכפשטנותו, הוא "אחד" שהוא "אני". שליטת ה"אני" מוחלטת. הגנת ה"אני" מוחלטת. הכול בזכות שלילת הדיפרנציאציה וההתנגדות לאינדיווידואציה. (לכן "אחד" אינו מספר במובן האריתמטי: עדיין אין פעילות של מנייה.)
אם כן, ההיפרדות כאן היא במובן נפשי-רגשי: מודעות לקיום-בנפרד, פיזית _ו_רגשית, תוך ניתוק גמור מן המצב הסימביוטי בשני המובנים.
---
פסקה 3:
"בהמשך, היה נדמה לי שתיארת תהליך היסטורי של מעבר מ"השלב הפיוטי" של הכרת מספרים באופן "רגשי" (מספרים קטנים בלבד?) ל"שלב הפרוזאי" הטכנולוגי שחייב את התאזרחות הספרות ההודיות. אני לא מכחיש ש..."
הסבר:
אלון, נכון: גם לפני כן הייתה עשייה טכנולוגית מדהימה. בדבריי הצבעתי על קשייו העצומים של האדם להרחיק עצמו מן המוּכר לוֹ, ולוּ במקרים שבהם המוּכּר הוא מעשה-ידיו-שלו. כל מעבר אורך לו זמן רב. כל מעבר מצריך קביים.
והערה: "השלב הפואטי" ו-"השלב הפרוזאי" נשמעים נפלא. אני דיברתי על שני סוגי ראייה, פואטית ופרוזאית. ברשותך, אני קונה את השלבים שציינת.‏23
---
פסקה 4 ואילך:
אני מציעה עכשיו הסבר קצת שונה (בלי ציניות), במטרה להסביר את דבריי:
אנחנו מדברים תמיד על מצפון, על ייסורי מצפון, נקיפות מצפון, מצפון נקי. כדי להרגיע את עצמנו, אנחנו מסבירים לעצמנו מה היה המצב, מה היו האפשרויות שעמדו לפנינו, מה היו המניעים, מה יכולנו לעשות, מה נבצר מיכולתנו.
למעשה, אנחנו מספרים לעצמנו "סיפור" שירגיע אותנו וישרה עלינו שלוות נפש על מנת לישון בשקט בלילה; גם בבוקר אנו מספרים לעצמנו "סיפור", על מנת לקום במצב טוב לקראת התמודדויות חדשות של יום חדש. כגודל ההשפעה החיובית של הסיפור עלינו, כן גודל השלווה והשפעתה על כוחות הנפש שיעמדו לרשותנו. ‏4
מה מעשינו, אם כך הדבר?
מעשינו דומים מאוד לאלה של אנשי הבראשית, אנשי הפרה-היסטוריה. זווית הראייה הפואטית מעלה את ההרמוניה למוקד ההתייחסות, ובכך היא מראה לנו כי "חטאנו" במחשבותינו או בהתנהגותנו. ערערנו משהו בהרמוניה. הפרנו את האיזון. איך נוכל לישון בשקט, במצפון נקי?
כשזה המצב, אנו מגייסים את זווית הראייה הפרוזאית לעזרתנו: במקרים כאלה, היא תספר ותסביר לנו למה _לא_ יכולנו לנהוג אחרת, או תרגיע אותנו במילות נחמה כמו: "לא נורא, רק נדמה לך שזה היה נורא", וכל "סיפור" שיתאים לסיטואציה כדי להשיב את האיזון בתוך-תוכנו. כי זווית הראייה הפרוזאית עוסקת במציאת דרכים להשיב מלחמה שערה, להרחיק אותנו מן הסכנות הטמונות בצעדים נועזים.
---
בחזרה לפסקאות 4 ואילך:
לפי זווית הראייה הפואטית, חיי האדם אמורים להתקיים בלי שיהא עליו לדאוג לעצמו למאכל, כסות, הגנה: ההתמזגות האבסולוטית, האחדות האבסולוטית בינו לכוליות, מצביעה על כי הוא אמור להיזון בלא כל מאמץ מצדו, ואין כל סכנה אורבת לו.
אילו נהג כך... ליתר חידוד: מי שינהג כך, מותו בטוח. וייכחד גם כמין וכגזע.
---
לעת עתה, עד כאן.
אם משהו ברור ומשהו אחר לא-ברור, אנא הכוונתך.
אם הפעם מה שכתבתי ברור ומסביר לך מה שהיה קשה להבין בהודעה המקורית, ההמשך יהיה לפי בקשתך. תודה.

------------------------------------------------
1 חיפוש בגוגל יעלה כמויות אדירות ובלתי נסבלות. רובם על טהרת המדע, בלי פילוסופיה-בגרוש. (מחקרים בתחומי הרפואה, הביולוגיה, הפסיכיאטריה, בתחומים אינטר-דיסציפלינאריים.)
2 ומוסיפה: "הפעוטות חיים בשלב הפואטי. הגדילה וההתבגרות מחייבות מעבר לשלב הפרוזאי כדי להגיע לבגרות. יש ילדים נצחיים, אמנים, משוררים, סתם נוירוטיים.משמע, כל אלה מקובעים בשלב הפואטי של חייהם." נשמע הרבה יותר ידידותי מן ההגדרות וההסברים הרווחים. מה דעתך? אולי נתחלק בזכויות-היוצרים?
3 טלה בר העירה את תשומת לבי על קיומם של שני סוגי הראייה - פואטית ופרוזאית - בספרו של גרייבס "האלה הלבנה". לבושתי, עוד לא קראתי את הספר.
4 (אני כאן מתקרבת לתחום הבעיה הפסיכו-פיזית, וברור שלא אפתור מה שלא פתרו גדולים ממני. לכן אני מפסיקה כאן את קו המחשבה ומתמקדת בהסבר שנתתי בלבד.)
האלה המשולשת 198270
רבקה, אני ממש מתנצל, אבל כדאי לך להתייאש ממני. את כל-כך משקיעה בתגובות ארוכות ומפורטות, ואני כל-כך לא מבין. אולי ננסה שוב בפעם אחרת, על נושא אחר קצת.
האלה המשולשת 198271
ההתנצלות התקבלה, אלון. תודה.
(חוץ מזה, אין לי מה להתייאש ממך: מתחילים באיזו נקודה, ולא מבינים. עם הזמן, פוגשים שוב את הרעיון - וכבר יש רקע. רק אל תתייאש אתה: גם לי לא היה קל לעבור מפילוסופיה של המדע לתחומים אחרים.)
האלה המשולשת 198272
(... רק עכשיו נזכרתי שאולי שמי מופיע שונה - תיקנתי. אלון, סליחה. לא היה מכוון אליך.)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים