בתשובה לגיל לדרמן, 15/02/04 0:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא טענתי שמוקד הבעיה הוא הבזבוז. מה שאני טוען הוא: א. הרבה מאוד כסף מתבזבז (בוודאי הרבה יותר מהסכומים שלא יגיעו כתוצאה מהורדת המיסים) יואילו נא ראשי המשרדים לקצץ באותו "קצף על פני המיים" (ביטוי המעיד על הזלזול העמוק שיש לך כלפי הרעיון של זכויות הרכוש של בני אדם) לפני שיפנו לתחוב את ידם בתוך כיסי. ב. הכסף איננו צומח על העצים. רמת השירותים שניתנים צריכה להיות בהתאם ליכולת הכלכלית של אזרחי המדינה. ג. בהתאם ל'ב' יואילו נא מתווי המדיניות לקצץ בכל אותם דברים בלתי חיוניים כגון ישיבות, תיאטראות, "עידוד הקולנוע", שידורי טלוויזיה ורדיו, "קידום הספורט" ושאר עניינים שמקומם בבחירה החופשית של האזרחים. אנשים מתגלגלים ברחובות? מוצאים מזון בפחי זבל? הרי לך מקור תקציבי נאה לעזרה לאנשים הללו. כמובן שהתעלמת מן הנקודה המרכזית שהעלתי והיא העדרו המוחלט של יחס כלשהו בין הוצאות הממשלה לטיב השירותים שהיא "מעניקה". הממשלה מוציא יותר על חינוך, בריאות ותשלומי העברה אבל החינוך והבריאות רק מתדרדרים. תשלומי ההעברה הם ללא ספק הצלחה שמאפשרת לכמעט מחצית מהאוכלוסיה לחיות על חשבון המחצית השניה. אתה יכול לחשוב שהסיבה לכשלון היא "בעלי ההון" או שלא לוקחים ממהעשירים מספיק כסף. העובדות במציאות אינן מסתדרות עם הגישה הזאת. הכשלון הוא אינהרנטי ליומרות הגדולות של הממשלה. אני מעדיף ממשלה קטנה אשר עוסקת ביעילות (במידה בה זה בכלל אפשרי לממשלות) באותם דברים *חיוניים* שהם בגדר תפקידה הטבעי. יותר בטחון, מלחמה בפשע *אמיתי* והענקת הזכות למשפט הוגן בבתי הדין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לטענה "המרכזית" בדבריך, בוודאי שישנו קשר בין מימון שרותים לבין טיבם, אפילו אחרי שקיבלנו את כל התאוריות מבית מדרשו של מילטון פרידמן (הנכונות במידה מסוימת) על בזבוז אינהרנטי למערכות ציבוריות ועל בירוקרטיה שנוטה לנפח את עצמה. אם ניקח לדוגמא את הבריאות, הרי שעדכון-החסר של סל הבריאות ע"י הממשלה (אשר עד שנת 2001 נמנעה מלעדכן את הסל בגין שלושה גורמים חשובים - גידול האוכלוסיה, הזדקנות האוכלוסיה, ותרופות וטכנולוגיות חדשות, מה שמוביל -בהכרח- לגרעונות בקופות) הטיל את השלמת החסר על הצרכנים, בצורת העלאת דמי השתתפות בתרופות לפי מרשם ובתשלום עבור ביקור במרפאת חוץ או רופא. מי שיש לו נאלץ לשלם יותר, מי שאין לו זוכה לשרותי בריאות גרועים יותר. שרותי הבריאות לכשעצמם אינם "רק מתדרדרים". שיעור תמותת התינוקות למשל, אשר בדר"כ נלקח כמדד בינלאומי, ירד בהדרגה בעשרים השנים האחרונות (אם כי ישנם הבדלים גדולים בין האוכלוסיה היהודית והערבית), והוא נמצא ברמה של מדינות המערב המפותחות. באשר להוצאות המנופחות של ישראל על חינוך, אני אחסוך מעצמי ציטוטים ואפנה ישירות לדו"ח של מרכז אדוה על הנושא 1, אשר כולל מספר עובדות אשר אולי יפתיעו אותך באשר להוצאות של מדינת ישראל על חינוך ילדיה, גם בהשוואה למדינות אחרות. תשלומי ההעברה אינם מיועדים ליצירת מקומות עבודה, ולכן אינני מבין את הביקורת עליהם באותו ההקשר של "הממשלה מוציאה יותר ויותר על בריאות אולם הבריאות רק מידרדרת". מטרתם להבטיח קיום מינימלי לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, לא לייצר רווחי הון או איזון תקציבי. יש לי לא מעט מה לומר על "חצי מהאוכלוסיה" שחיה על חשבון החצי השני, אבל כאמור, הדיון הזה כבר נערך בעבר. הביטוי "קצף על פני המים" לא מתייחס לחשיבות שאותה אני אישית מקנה לכספך או לשחיתויות בממשל, אלא להשפעה התקציבית הכוללת שלהן. אכן אפשר להצביע על "עידוד לקולנוע" כעל מקור תקציבי (אם כי אני יכול להצביע על מקורות חלופיים טובים עוד יותר לדעתי), אולם זה כבר עניין אחר לגמרי. אני בסך הכל מנסה להבהיר את הנקודה החשובה - כאשר מדברים על "קיצוץ בהוצאות ממשלה" או על "ממשלה קטנה ויעילה" לא מדברים על פחות פקידים שמכינים תה במשרד הפנים - אלו הפרטים השוליים אשר השפעתם זניחה. מדובר על שרותים חיוניים עליהם אחראית כיום המדינה, אחריות אשר ממנה היא נסוגה בהדרגה בשנים האחרונות. לבסוף, בוודאי שישנו קשר בין "היכולת הכלכלית של אזרחי המדינה" לבין רמת החיים שלהם. אולם בעוד אתה תומך באידיאולוגיה אשר מנסה להפוך את הקשר הזה לישיר ובלתי אמצעי (קרי, איכות חייו של אדם קשורה ישירות לרמת הכנסותיו), אני מתנגד לה. שוב, יש לדעתי זאת סיבות רבות אשר קשורות לעובדה שאני אינני רואה את חלוקת ההכנסות בחברה כגורם נתון ונייטרלי אשר נגזר מ"חוקים כלכליים". לסיום, הייתי רוצה רק לציין שה"יומרה" איננה של "הממשלה". הניו-דיל לא היה "יומרה ממשלתית" אלא של אנשים, אזרחי האומה האמריקאית. מי שהקים כאן מדינה ובכלל זאת את מוסדותיה היו הסבא שלי ושלך, לא "הממשלה". האופנה הנאו-ליברלית של ימינו נוטה ליצור חיכוך ולהגדיל באופן מלאכותי את הניכור בין האזרח לממשלתו (ניכור אשר קיים ממילא, ואכן מסיבות מוצדקות), משום שממשלות חלשות טובות כיום למשטר החברתי-כלכלי השולט. אולם המוסדות אשר מעמידים האזרחים על עצמם, עם כל פגיעותם לשחיתות ולסיאוב ולהשפעה של פוליטיקאים דמגוגים ומגה-קבלנים או אנשי מאפיה, הם עדיין הרע במיעוטו. הם מאפשרים (וזה תלוי מאוד בקיומו של שוויון חברתי ברמה סבירה) להביא לידי ביטוי את העיקרון של "אדם אחד קול אחד", גם אם בצורה רחוקה משלמות. בהעדרם, מה שנישאר זה העיקרון של "דולר אחד קול אחד". ודרך אגב, מה הוא פשע "אמיתי"? 1 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |