בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 26/02/04 9:41
קריאה מפרה יותר של הנרטיב הנוצרי 200791
גם לי לא פשוט עם הנצרות כדת מאורגנת - וזאת חרף העובדה שלמדתי בבית-ספר קתולי בילדותי בחו"ל, וחרף העובדה שכמה מהאנשים הקרובים לי ביותר הם נוצרים אדוקים מאוד.

אבל מצאתי דרך לקרוא את הנרטיב הנוצרי בצורה אוניברסלית, לא דתית, שבה יש לסיפור ערך עבורי, ומצאתי אותה במקום הכי לא צפוי: ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס:

one man had been nailed to a tree for saying how great it would be to be nice to people for a change.

כשחושבים על זה, זה משהו שכולנו יכולים ללמוד ממנו: איך פוליטיקה וסכסוכים פנימיים מונעים ממסר אנושי חשוב - התחשבות, ערבות הדדית ואהבת אדם - למלא את תפקידו, ואפילו "מצליחים" ליצור ממנו דת מאורגנת שכעבור כמה מאות שנים, לאחר שמאמיניה יירדפו בעצמם (ע"י הרומאים) תרדוף בעצמה בני דתות אחרות. פוליטיקה וסכסוכים פנימיים מולידים עוד סכסוכים פנימיים, ובשאון צחצוח החרבות התיאולוגיות משתיקים את האמירה המקורית - כמה נפלא היה לו אנשים היו נחמדים זה לזה לשם שינוי. נכון, זה לא מסתדר עם כל מילה בברית החדשה וזה ודאי לא מסתדר בכלל עם אושיות הנצרות כדת מאורגנת. אבל גם אושיות היהדות כדת מאורגנת לא נקייה מבעיות. נסו ותראו אם זה מתאים לכם.
הנרטיב הנוצרי כבסיס לתקשורת אמריקנית 200813
אנשי דת רבים, מבקשים להחזיר כיום את השיח הדתי לסדר היום ולמיינסטרים האמריקני. בטקסטים רבים העוסקים באמונה ודת מושמטת המילה "נצרות" על מנת לא ליצור אנטגוניזם וכן לקבל את תשומת ליבם של רבים שלא היו מקשיבים לטקסטים דתיים מובהקים.

אחת הדוגמאות לכך, למשל, היא פרסומת בטלוויזיה לאוסף של 7 דיסקים שכוללים שירים של מבצעים אמריקניים ידועים ששרים על אמונה, התחזקות וצדקת הדרך. מילים כגון ישו, דת, נוצרים, כנסיה וכו', לא מוזכרות ולו בהברה אחת בשירי הפופ הקצביים והקליטים שנראה כאילו נלקחו היישר מערוץ מוזיקלי טלוויזיוני. עם זאת, הפרסומת שאורכה כעשר דקות מדגישה את האהבה, הסבלנות והאמפתיה שימלאו כל אחד שיאזין לאוסף, ראיונות נערכים עם אב שלא היה קשוב למשפחתו ורצה לעזוב אך מתוך הקשבה לאוסף חזר בו, עם אם שהזניחה את בנה משום שבחרה לעבוד בעובדה תובענית וההאזנה לאוסף פקחה את עיניה וגרמה לה ליצור סדר עדיפויות בריא, ובכלל, 7 דיסקים עולים פחות מטיפול פסיכולוגי...

בשורה התחתונה, כולנו יכולים להעזר בכל הערכים הנעלים של אושר וסובלנות, השאלה היא כמה רוצים באמת להקשיב וכמה רוצים רק לדבר.
תובנותלעומת מניפולציות: קסיוס קליי נגד חלפון 200815
מסכימה. ורק הבהרה ליתר בטחון (אני יודעת שאת מבינה למה התכוונתי!). לא התכוונתי לתרופת פלא בדמות איזה ספר או דיסק שיהפוך את חיינו לנעימים יותר, ולא לדת שמתחפשת למשהו אחר (זה דווקא משהו שאינו חביב עליי במיוחד). התכוונתי למשהו עמוק ובסיסי יותר - קריאה של טקסט כך שהוא ייתן לנו משהו. מה שניסיתי להתייחס אליו הוא "מה אפשר וכדאי ללמוד מסיפור ישו", ובאותה מידה יכולתי להתייחס לשאלה "מה אפשר וכדאי ללמוד מסיפור מרטין לותר קינג", או מפלורנס נייטינגייל, או ממארי קירי, או מהדלאי לאמה, או מסוזן ב. אנתוני [הכניסו את דמות המופת האוניברסלית שלכם כאן].
תובנות לעומת מניפולציות: קסיוס קליי נגד חלפון 200828
ברור, רק שהאמריקניזציה המקומית, מאמינה באמת ובתמים שהמפתח לאושר טמון באותו דיסק או ספר, משום שלכנסיה קשה היום לפתות אנשים לשורותיה.

מעבר לכך, בצד האקדמי הזה של החוף, אני מגלה שאפילו הנאורים ביותר, מקובעים כל כך בהשקפת המבט שלהם ומבחינתם ארה''ב היא פלזנטוויל אחת גדולה, הם מודעים שהרבה מאוד דברים נלמדים בהשראתם אבל לא מוכנים לקבל כלום מבחוץ. בטח שלא הצעות לשיפור ההתנהגות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים