 |
הכלל תקף מאז כתיבת הגמרא (אחד המצבים השכיחים בגמרא הוא שמצטטים אמורא באופן שנראה סותר דבר משנה, ואז מחפשים הסבר לדבריו באופן שיישב את הסתירה; או מוצאים משנה אחרת, ואז אפשר לומר שהוא פוסק כאחת מהן 1).
תקנת הפרוזבול (של הלל הזקן, המאפשרת גביית חוב גם לאחר שנת השמיטה) אינה סותרת את הפסוקים ("מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ"), משום שהיא מעבירה את החוב לזכות בית-דין, שעליו אין חיוב לשמוט. פרשנות יצירתית כזו שכיחה יותר בשכבות המוקדמות, מכיוון שעם הזמן הפסיקות נעשות מפורשות וממוקדות יותר.
בדיוק כמו ש"פסק הלכה הוא כל דבר שקוראים לו פסק הלכה", כך לכל אחד מותר לפסוק היום לגבי שאלות חדשות. כמובן, אף אחד לא חייב להקשיב.
הכלל שהזכרתי, שלא הופכים הלכות פסוקות, אינו הכלל היחיד - המגמה היא לנסות להסיק לגבי מקרים בהווה מתוך מקרים דומים בעבר (וכמובן שהעניין הזה של זיהוי המקרים והעקרונות הדומים הוא ליבו של הליך הפסיקה ההלכתית). יש רבנים שמומחיותם מוכרת ומוערכת, והפסקים שלהם יתקבלו על שכבות רחבות; מפוסק נדרשת בקיאות עצומה בכל הספרות הרלוונטית 2.
1 יוצא דופן מעניין בהקשר שלנו: בכמה מקומות הסתירה היא מדברי רב (האמורא שזה שמו), והגמרא מגיעה למסקנה ש"רב תנא ופליג", כלומר שרב (שהיה בן דור המעבר מן התנאים לאמוראים) יכול לפסוק בניגוד לדברי תנא.
2 מעניין שישנם פה ושם חוזרים בתשובה שהפכו לדמויות רבניות מוכרות, לאנשי מוסר או קבלה - אבל אני לא מכיר אף דוגמא לחוזר בתשובה שהפך לפוסק הלכה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש